לראות מחדש רגש:
- חוויה אחרת היא חווית ההגירה, הגלות או המעבר מארץ לארץ - התחושה שעם ההגירה לא רק השפה משתנה וגורמת לחוסר אוריינטציה, אלא גם המושגים שמאחורי השפה -הרגשות עליהם השפה מדברת משתנים. שמחה באפריקה אינה אותה שמחה בשוודיה. עצב בפורטוגל (tristeza) אינו בדיוק אותו עצב שבגרמניה (Traurigkeit).
האם רגש הוא דבר אוניברסלי ומוחלט או שאנחנו לומדים כיצד להרגיש? האם התרבות והסביבה שלנו קובעים מה נרגיש ומשפיעים על הרגש ובאיזו מידה?
תורת הרגשות הבסיסים - המכונה גם התאוריה האוניברסלית על ידי כמה ממבקריה -צמחה בשנות השישים, כאשר הפסיכולוג הקליני האמריקאי פול אקמן ערך מחקרים בשבט פורה- Fore , חברה ילידית בפפואה גינאה החדשה. אקמן הראה כי ילידי - Fore יכולים להתאים בין תצלומים של פנים לבין הביטויים הרגשיים שהם תיארו -אושר, עצב, כעס, גועל, פחד או הפתעה- בדרגת נכונות גבוהה למדי. מכיוון שלנבדקים שלו הייתה חשיפה מועטה לתרבות המערבית, טען אקמן שמצא הוכחות חותכות לקיומם של שש רגשות בסיסיים, מתפתחים, המשותפים באופן אוניברסלי.
כל רגש, מגיע עם תוכנת מבנה והתנהגות מוחית וגופנית מובחנת. כל רגש הוא נתיב עצבי בסיסי המופעל על ידי גירוי חיצוני, ומביא לרצף של תגובות מגדרות מראש, כולל שינויים פיזיולוגיים, הבעות פנים, נטיות התנהגות והמצב הסובייקטיבי הרגשי שאנו מכנים רגש בדרך כלל.
חוגי ציור רחובות: לצייר רגש- "מה שאנחנו לא משחררים לוכד אותנו. אנחנו חושבים, שאף אחד אחר לא מרגיש ככה, ואני בטח משוגע. אז אנחנו לא אומרים כלום. ואנחנו הופכים עטופים בבדידות עמוקה, בלי לדעת מהיכן הרגשות שלנו או מה לעשות איתם. ולמה אנו מרגישים ככה?"- סברינה וורד הריסון.- פסיכולוגים רחובות על רגש כתקשורת. רק לאחר שאנו מספרים לאדם אחר על מה שאנו מרגישים אנו מכירים בכך.
כולנו רקמה אנושית אחת
התאוריה האוניברסאלית פונה לכאורה אל התפיסה ההומניסטית שלנו הרוצה להאמין שכולנו דומים , כולנו בפנים עמוק בעצם אותו דבר. התרבות מוסיפה גוונים אבל, ברגעים האמתיים , שבהם אנו לא שולטים בעצמנו , האנושיות המשותפת שלנו דולפת ומציצה החוצה: העצב גורם להתנפחות העיניים, השמחה מקמטת את השפתיים.
בשני העשורים האחרונים אותגרה תפיסה זו על ידי קבוצה קטנה אך הולכת וגדלה של חוקרים הטוענים שרגשות אינם תגובות חומרה קשיחות ויציבות במוחנו (או בבטן, לצורך העניין) המחכות לגירויי על מנת שיופעלו. במקום זאת, חוקרים אלה רואים ברגשות צורות נוזליות יותר המתגבשות בצורה מקומית מאוד כדרך לארגון חוויה: פעולות של הקניית משמעות המעוצבות על ידי יחסי הגומלין מורכבים בן הגורם ביולוגי, החברתי וההיסטורי בכל אדם.
בתאוריה החדשה והפרובוקטיבית הזו - המכונה תזת הגיוון - מה שאנחנו מרגישים, איך אנחנו מרגישים את זה - ואפילו אם אנחנו מרגישים את זה בכלל - כל אלו תלויים לא רק בביולוגיה אלא גם בהקשר, כולל השפה שבה אנו משתמשים ובתרבות והחברה ממנה אנו מגיעים ( ראו-הפסיכולוגיה של הרגשות כפרשנות -ליסה פלדמן בארט).
קורס ציור: לצייר עוצמות של רגש. "אנשים רגישים מאוד נתפסים לעתים קרובות מדי כחלשים או סחורה פגומה. להרגיש בעוצמה זה לא סימפטום של חולשה, זה הסימן המסחרי של החיים והרחמים באמת. זה לא האמפתי שנשבר, זו החברה שהפכה לבלתי מתפקדת ומוגבלת מבחינה רגשית. אין בושה להביע את הרגשות האותנטיים שלך. אלה שמתוארים לפעמים כ"בלגן לוהט" או שיש להם "יותר מדי בעיות" הם המרקם של מה שמחזיק את החלום בחיים לעולם אכפתי ואנושי יותר. לעולם אל תתבייש לתת לדמעות שלך להאיר אור בעולם הזה."- אנתון סנט מרטן. פסיכולוג תל אביב על 'לא רציונלי ולא במקרה' -הרגש נתפס כראיית עולם שגויה ופגומה שאינה מאפשרת החלטות טובות.
רגשות כהבנייה חברתית:
אקמן ראה בעובדה שהתאוריה שלו הפכה לתאוריה המרכזית של הרגשות- ניצחון של המדע על הפוליטיקה. באותה תקופה התאוריות האנתרופולוגיות המרכזיות אודות רגשות והתנהגות אנושית בכלל- היו אלו של הרלטיביזם התרבותי בהן תמכו שלושה מהאנתרופולוגים המשפיעים ביותר במחצית הראשונה של המאה ה -20 - מרגרט מיד, גרגורי בייטסון וריי בירדוויסטל.
שלושתם תמכו ברעיון שהסביבה שלנו, חשובה יותר מהגנים שלנו, ויש לה מרכיב מרכזי יותר בהפיכה שלנו למי שאנחנו; ושההבדלים בין אנשים לא נובעים מהטבע, אלא מהצורה בה אנו גדלים ומעוצבים. מרגרט מיד, במיוחד, הביעה עמדה אידיאולוגית נחרצת על מרכזיות הבסיס התרבותי של ההתנהגות והאישיות האנושית - עמדה שהפכה לעמדה פוליטית ומוסרית בתקופה שבה הבדלים מולדים הפכו לטיעונים בידי האיגניקה, הדרוויניזם החברתי והאידיאולוגיה הנאצית. (שני הצדדים בוויכוח הזה תפסו את עצמם כמדברים בשם ההומניזם).
הרעיון שכולנו אותו דבר. התקבל בהתלהבות בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשהעולם נאבק מצד אחד לאחדות ושלום , ומצד שני עולם התקשורת והבידור (טלוויזיה וסרטים בעיקר) הפך עולמי וחצה תרבויות ומדינות. גם הכלכלה הפכה להיות גלובלית יותר. רצינו להאמין שכולנו עם אחד, עולם אחד, וכולנו יכולים להסתדר.
קורס פיסול: "לפעמים אני מרגישה כאילו יש שני "אני", האחד מונח בצורה חופף ישירות על השני: אני השטחי, שמהנהן כשהיא אמורה להנהן ואומר מה שהיא אמורה להגיד, וחלק אחר, עמוק יותר, החלק שמדאיג והחלומות... רוב הזמן הם מתקדמים מסונכרנים ואני בקושי שמה לב לפיצול, אבל לפעמים זה מרגיש כאילו אני שני אנשים שונים לגמרי ואני יכולה להתפרק בכל שנייה." לורן אוליבר, דליריום. פסיכולוגים תל אביב: התעלמות מרגשות יכולה להביא לצמיחת אני מזוייף.
שורה של מחקרים שנערכו מאז הטילו ספק במחקריו של אקמן ותומכים ברעיון שהרגשות הן פחות אוניברסליים ויותר תוצר נלמד. במחקרים אלו חזרו החוקרים אל שבטים נדחים בפפואה (וגם באפריקה) אבל הפעם בוצעו המחקרים בשיטות מחקר מודרניות שהביאו בחשבון אפשרויות שונות להטיה ותרגום משפה לשפה. במחקר מ-2020, רק 7 % מהנבדקים בטרובריינדר (ניו גניאה) זיהו נכון כעס בתצלומים שהוצגו. פרצוף המביע גועל נתפס לעתים קרובות כעצב, כעס או פחד.
החיוך זוהה על ידי רוב קטן של המתנדבים (58 אחוזים) כמקושר לשמחה לאושר.
לעומת זאת, קבוצת ביקורת בספרד, שבפניה הוצגו אותן התמונות, זיהתה נכון את הרגשות המתוארים ב93 אחוז מהזמן, בממוצע. במחקר אחר, גילה קריוולי שילידי טרובריאנדרס זיהו בעקביות את הבעת הפחד הפרדיגמטית - עיניים פקוחות לרווחה, הפה המתנשף - כהבעת כעס ואיום. (אמריקאים השומעים ישראלים מדברים- חושבים שהם רבים ביניהם תמיד-טון הדיבור נשמע להם ויכוחי).
כחמישית מהנבדקים התעקשו שהם לא יודעים על איזה רגש הם מסתכלים כשהוצגו בפניהם פנים המזוהות בתרבותנו עם עצב או גועל. (למעשה, במחקר זה, הזיהוי השכיח ביותר מלבד שמחה לא הייתה מילת רגש כלל אלא הביטוי 'גיבולווה', המתורגם בערך כרצון להימנע מאינטראקציה חברתית.)
פסל אדם כלוא בקוביית אפוקסי שקוף- סדנת אפוקסי. "במקום שבו הייתה רק ריקנות מפחידה או פנטזיות גרנדיוזיות מפחידות באותה מידה, מתגלה כעת עושר בלתי צפוי של חיוניות. זה לא שיבה הביתה, שכן בית זה מעולם לא היה קיים קודם לכן. זו יצירת הבית".-אליס מילר, הדרמה של הילד המחונן: החיפוש אחר האני האמיתי. פסיכולוג רחובות על גילוי הרגש בו לא הכרנו כתהליך תביעת בעלות על האני.
הגוון הרגשי:
התיאוריה של הגוון הרגשי או בשם שניתן לה במקור 'הליבה משפיעה' (Core affect) נוסחה על ידי הפסיכולוג הקליני -ג'ימס ראסל ב2003. ויש בה דמיון לתיאור של וילפרד ביון של מה שהוא כינה- תהליך החשיבה. ראסל מתאר את הרגש כמתחיל בתחושה כללית, לא מובחנת, של הגוף שלך בעולם, התמיד קיימת ברקע. ניתן לחשוב על זה כברומטר שעושה כמה קריאות בסיסיות מאוד של הסביבה הפנימית שלך, ואז הופך אותן זמינות לתודעה במשיכות מכחול רחבות: האם אתה מרגיש טוב או רע, עייף או אנרגטי? לדברי ראסל, השפעת הליבה היא הבסיס הרגשי המולד והמשותף שלנו, מעין 'אוניברסאליות מינימלית' או אנרגיה לא מובחנת לגמרי של תנועה ריגשית. זה מסביר את החפיפה הרב-תרבותית הגבוהה יחסית שאקמן ואחרים מצאו בזיהוי האושר, למשל.
אפקט הליבה לא יכול להסביר את המגוון העצום של מצבים רגשיים מורכבים ומעודנים בהם אנו מוצאים את עצמנו והמביעים לא פעם סתירות רגשיות מורכבות. שביעות רצון, למשל, שונה משמחה, שמחה שונה מאושר, ואושר שונה מסיפוק . יראת כבוד למשל מבטאת הן פחד והן התלהבות בו בזמן.
פיסול נס ציונה: לפסל רגישות. "הרגישות המוגזמת לדופמין של המופנמים גורמת להם להאמין שכשהם נמצאים בפומבי, מופנמים, ללא קשר לתקופות התחושה , מרגישים לעתים קרובות שהם מרכז תשומת הלב (הלא רצויה), ולכן לעיתים רחוקות הם משתוקקים לתשומת לב. מוחצנים, לעומת זאת, נראה שלעולם לא זוכים לתשומת לב מספקת. אז מנקודת מבט אחרת ניתן להגיד שהמופנם הוא במובן מסוים מרגיש מאוד בחוץ והמוחצן הוא במובן מסוים מאוד - מרגיש מאוד בפנים. המופנם מרגיש כל הזמן חשוף לחוץ בעוד שהמוחצן לא מרגיש מספיק חשיפה 'חיצוניות'".קריס ג'יימי, 'קילוסופיה'. פסיכולוג ברחובות על הלגיטימיות של צורות רבות של חוויות רגשיות ועל הגדרות של תקינות בעייתית.
על פי תזה הגיוון, כאן הופכות השפה והתרבות את האנרגיה הבסיסית הזו לרגשות מובחנים: הן מספקות את הדפוסים, המשמעויות המורכבות, ההגדרות והפרטים. אנו מסווגים ונותנים שמות לתחושותינו כדי להפוך אותן למובנות. זו היא פעולה של הקניית משמעות או יצירת סיפור ועלילה לתמונות ברזולוציה נמוכה שהמערכת העצבית והגוף מספקים- כדי שיהפכו לחוויות הסרט בבית קולנוע -שאנו מכירים -כרגש. חוויה מדממת, מפעימה ובעלת עוצמה
כאשר אתה מחיל תווית על המצב הנוכחי שלך -נניח 'פחד' - אתה לא רק מפעיל סמל. כמות עצומה של נתונים הקשורים למושג הפחד מופעלים גם הם. סימנים חזותיים, הקשר , סיבות אפשריות, משמעויות תרבותיות, השלכות צפויות, כל אלו מאוחסנים במודל מנטלי או תסריט.(וככול שהדמיון שלנו גדול יותר -נפחד יותר כיוון שהתסריטים שלנו יכולים להיות מורכבים יותר). "לחוות פחד", כותב ראסל, "הוא לקשר ולזהות את המצב הנוכחי של האדם עם התסריט הנפשי לפחד ולהפעיל אותו."
" תהיתי למה אנשים מרשימים כה רבים העדיפו את המילה פחד על פני המילים לחץ או חרדה. מצאתי את התשובה יום אחד, כשעבדתי בבית הספר לרפואה של UCLA וצפיתי ברופאים במהלך התמחותם. עקבתי אחר אחת מרופאות המשפחה המתמחות שלנו, בעבודת יומה במרכז הרפואי, בפגישות עם ילדים ומבוגרים שבאים עם מגוון רחב של מחלות ומיחושים. הבחנתי שמבוגרים שבאו לראות את הרופאה ולדבר על כאבם הרגשי, בחרו כמעט תמיד מילים כמו "לחץ" "חרדה" "דיכאון" "עצבנות" ו"מתח". אבל כשילדים דיברו על רגשותיהם, הם דיברו על "פחד" או על "עצב". הגעתי למסקנה שההבדל בבחירת המילים אינו קשור לתסמינים כמו לציפיות. ...ילדים יודעים שהם חיים בעולם שאינם יכולים לשלוט בו…הם מבינים שפחד הוא חלק מחייהם.
אני סבור שמבוגרים מניחים שאם הם חיים נכון הם יכולים לשלוט באירועים סביבם. כשפחד מופיע הם מעדיפים לקרוא לו בשמות של הפרעות פסיכיאטריות. פחד הופך להפרעה, משהו לשים בקופסה מסודרת כמו "לחץ" או חרדה". One Small Step Can Change Your Life- Robert Maurer.
אין זה אומר שהרגש הוא תסריט מוגדר מראש וקבוע , או שהתיאוריה החדשה רק מחליפה חומרה ביולוגית בחומרה שעוצבה על ידי התרבות והלמידה. מנקודת המבט של תזת הגיוון, זהו תהליך יצירתי- רגשות נוצרים בדיוק כפי שציור לובש צורה מתוך סקיצה גסה או פסל נוצר מתוך גושי חימר: כתמי הצבע אקראיים הופכים לדפוסים משמעותיים, הצייר עושה בחירות , יוצר קומפוזיציה, נקודת מבט ופרספקטיבה, מוסיף פרטים, משיחות המכחול שלו הולכות ומשתכללות- בהדרגה הציור מתגבש.
רגש כתהליך יצירתי המקביל לרישום או ציור."כשהיא הלכה מהמחלקה לחדר ההוא, היא חשה שנאה כה טהורה, עד שכעת לא נותר לה עוד צער בלבה. סוף סוף היא אפשרה לרגשות השליליים שלה לצוץ, רגשות שהודחקו במשך שנים בנשמתה. היא ממש הרגישה בהם, והם כבר לא היו נחוצים, הם יכלו לעזוב".- פאולו קואלו, ורוניקה מחליטה למות. פסיכולוגים ברחובות על הדרך בה אנו מעבדים רגשות ויוצרים מניפולציות ברגשות.
מתח ומפגש רגשי:
החוויה רגשית שלנו מעוצבת על ידי מפגש ומתח בן גורמים והשפעות כמו ציור. האם הציור הרגשי שלנו יראה כמו ציור מופשט של רותקו או פולוק, ציור אקספרסיוניסטי של מונה, או המונה ליזה של לאונרדו דה וינצ'י, תלוי בפלטת הצבעים של האמן, סוג החומרים איתם הוא עובד, הכישרון שלו, בחינוך ובהכשרה שלו, ובהשפעות תרבותיות. התרבות והחברה הם שהעניקו להורינו את ספרי החוקים, או המפות והתבניות דרכם למדנו איך להרגיש-אולם מדובר בתהליך שיש בו אפשרויות פלסטיות והוא יכול להשתנות. חישבו על חוזרים בשאלה או חוזרים בתשובה וכיצד עולם הרגש שלהם משתנה. כך בראיון להארץ מתארת הפסיכיאטרית ד"ר טלי וישנה. המנהלת מרכז טיפול נפשי בעולם החרדי את ההבדלים:
"אם יש דבר אחד שברור לחלוטין מהשיחה עמה הוא שטיפול נפש בחברה החרדית שונה מאוד ממה שמוכר לציבור החילוני. הסימפטומים של הפרעות הנפש מתבטאים אחרת, סוג הטיפול שניתן (או לא ניתן) מושפע מהבדלי אורח החיים, ואפילו השאלה המרכזית — מה נחשב הפרעה שדורשת טיפול — מוגדר בכלים אחרים"...
" גם הדיאלוג הטיפולי מקבל גוון שונה. וישנה, למשל, שואלת מטופלים אם הם מרגישים אשמה על חטאים שעשו. על פניו, מטפל לא אמור לגרות תחושת אשמה אצל מטופליו, אך וישנה מסבירה שבחברה אמוניתֿ תחושת אשמה על חטא מעידה על הסתגלות חברתית ואינה רגש פתולוגי." הארץ 21.10.21
רגש כאנרגיה דמוית לבה נוזלית המתגבשת לצורה וצבע בהתאם להקשר תרבותי וחברתי- אפוקסי. מה לא הייתי נותן כדי לדעת מה לעשות, אומר אגילר, אבל נישארה לי רק מועקה נוראית, שבועיים לא ישנתי, שבועיים לא נחתי והמאמץ הזה לחלץ את אגוסטינה מהמקום האחר, חרף ההתנגדויות שלה עצמה. היא זועמת ומפורקת ומיוסרת; המוח שלה התרסק לרסיסים, חוץ מאהבתי אליה, אהבתי העצומה אליה, אין מה שיורה לי את הדרך לעזור לה, להרכיב אותה מחדש. אבל כרגע המצפן הזה מפוקפק, כי קשה לי לאהוב אותה, יש רגעים שקשה לי מאוד, כי אגוסטינה שלי לא נחמדה ולא ניראית כאילו היא עוד אוהבת אותי, היא הכריזה עלי מלחמה בשיניים ובציפורניים, מלחמה שקורעת את שנינו לגזרים. מלחמה או אדישות , קשה לדעת מי מהשתיים קשה יותר להתמודד, ואגילר מתנחם במחשבה שלא היא ששונאת אותו, אלא אותה הברייה המוזרה שהשתלטה עליה, אותה שוטפת אחוזת דיבוק שבשבילה הוא רק מישהו שמלכלך כל דבר שהוא נוגע בו. יש רגעים שנדמה שאגוסטינה מוכנה להפוגה, והיא משרבטת ציורים שנועדו להסביר לאגילר מה קורה לה. היא מציירת עיגולים בתוך עיגולים אחרים, גדולים יותר, ועיגולים שניתקים מעיגולים כמו אשכולות של חרדה, ואומרת שאלה תאי גופה הקם לתחייה, שמתרבים וגואלים אותה. על מה את מדברת, אגוסטינה, שואל אותה אגילר, והיא מנסה להסביר לו באמצעות שרטוט עיגולים חדשים, כעת זעירים וצפופים, מקושקשים בזעם בעיפרון על דף מחברת."-לאורה רסטופו-טירוף.. פסיכולוג רחובות על טירוף כהתפרצות רגשית.
שמי זיו אייל (יולי) . אני פסיכותרפיסט. בעל ניסיון של למעלה מ25 שנה. מנהל "הסדנה לתהליכים יצירתיים" -מרכז לאמנות לטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגדמורים לאמנות, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות נפשית היא מרכיב מרכזי בחיות ובבריאות הנפשית. בוגר הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה אנליטית המוכרים על ידי American Psychological Association - ובעל .M.A בפסיכולוגיה (התמחות בתהליכים יצירתיים).'הסדנה' מציעה גם טיפולי נוירופידבק ברחובות בתל אביב וראשון לציון כאפשרות לטיפול קצר מועד או משלים לפסיכותרפיה.
פיסול -מתוך העור שבו אני חי-סרטו של אלמודובר -פיסול וניתוחים פלסטיים כניתוח רגשי. "אהבה מעניקה לנו תודעה מוגברת שבאמצעותה ניתן לתפוס את העולם, אבל הכעס נותן לנו תפיסה מדויקת ומנותקת משלו."-סקוט ספנסר, אהבה אינסופית. פסיכולוגים בתל אביב על רגשות שונים ותפקידם.
