פיסול פיגורטיבי בחימר-חוויאר מארין.

פיסול פיגורטיבי בחימר-חוויאר מארין.

אם רוצים לתאר במילה אחת  את הפיסול הפיגורטיבי בחימר של  הפסל חוויאר מארין, אומץ זו המילה. (מאידך או לא מאידך- הוא גורם לי לחשוב על ניטשה -עם "האנושי, אנושי מידי " שלו).   הפסלים שלו גדולים מהחיים אבל גם בתוך החיים מאוד- - נועזים, אמיצים, חשופים, פגיעים, מקוריים מחד  ומעלים אסוציאציות לפיסול קלאסי מאידך.

האמנות שלו ויזואלית, אבל מעבירה את הצופה כמו כל אמנות טובה -חוויה גופנית וחושנית -קשה להתאפק מלהתקרב, מלגעת מלהתחכך.  

כמו כל אמנות טוב הסתירה הפנימית שם-החושניות עומדת מול חוויה דתית ורוחנית. (לא בכדי אחד הפרויקטים הגדולים של חוויר הוא  רטאבלו שעשה ב2010 גם עבור קתדרלת זקטקס) .

פיסול כחוויה דתית-מרין

אתה רואה את העבודות והן חודרות היישר אל תוך בטנך-אתה ממשיך להפוך אותן  שוב ושוב בראשך -מנסה לפענח את הקסם המוזר שהן משרות עליך. 

יש משהו לטיני מאוד במובנים רבים בעבודות שלו. לטיני באותו מובן של שילוב בן כוח, פגיעות, וארוטיקה. שילוב של המאצ'ו הלטיני הדרמטי, לוחם השוורים של לורקה. עם הדמויות המעונות של גויה, ואיקונות ישו הצלוב בכנסיות הקתוליות. 

התנוחות השבורות האלימות כלפי עצמן מעלות בי אסוציאציות לציוריו של אגון שילה מצד אחד, ולתנוחות האנושיות הבלתי רגילות לעין שלנו שמציע הציור היפני . העיוות קיים , אבל העיוות הופך ליופי. "פסל פיגורטיבי -הוא דיוקן רגשי אמתי של רגע אחד," הוא אומר.

פיסול כחדירה לנפש או כפסיכותרפיה -חוויאר מרין

פסליו של חוואיר הוגדרו על ידי מבקרים כאקספרסיוניסטים, אחרים האשימו את הסגנון שלו במנייריזם , הגדרה מקובלת אחרת הייתה נאו קלסיציזם. "אני אוהב תאונות ושברים, אני משתמש בהם בעבודתי ולא מנסה להעלים אותם. אני אוהב את האיכות האופיינית שבה חימר עובד, הדרך שבה הוא תופס ואוצר בתוכו את איכות המגע שלך, את האנרגיה שלך, את מי שאתה בטקסטורה ובצורה.. אני חושב על הפסלים שלי כסוג של חתימה, כמשהוא חד פעמי בעולם שאף אחד אחר לא יצליח להעביר בדיוק בצורה הזו." מרין יוצק בעבודות הגדולות שלו את פסלי החימר או השעווה ליציקות ברונזה (או שרף אפוקסי באחרות) בצורה המעבירה את איכויות החומר המקורי. את הברונזה הוא יוצר על ידי התכה של פסולת מתכתית שהוא ממחזר-כך נוצר חומר "מצולק ולא אחיד, מלוכלך מאוד, הם מכילים את כל ההיסטוריה הביוגרפית של מי שהם היו קודם, כבלים גנובים, מקש לדלת, מפתח או פעמון כנסייה. אני רוצה לכבד את מה שהם היו, הפסלים שלי מוכתמים ומצולקים מסיבה מסויימת, מעבר לזה שזה יפה מאוד בעיניי. אני לא מעז למחוק את הביוגרפיה של החומר. ".

"אני לא אומר לאיש המקצוע המבצע את היציקה היכן לחתוך את הדמויות, כדי ליצור את התבנית. הוא חותך היכן שהוא מוצא לנכון מבחינה מקצועית, וזה מעניין מאוד עבורי. כל הפעילות הזו מתכנסת לסוג של דפוס, שייחודי לכל פסל. זה חלק מההיסטוריה של כל עבודה .לא רק חלק מהצד הטכני או הפורמלי של הפיסול, אלא זהו רישום של האנשים שעבדו עליו. זו דרך להכיר באישיות ובייחודיות של כל מי ששיתף פעולה בתהליך, אני חושב שזה הוגן ומעשיר את עבודת האמנות."

"התנגדתי לפיסול ביציקת ברונזה בהתחלה, חשבתי על אותם פסלים ירוקים מלוטשים שהכרתי. אבל כששיכנעו אותי לשים לב לתהליך, הבנתי שיש רגעים וצמתים רבים בתהליך שמושכים אותי מאוד".

חוויאר מגיע ממשפחה של אמנים, "אני הבן התשיעי במשפחה של עשרה, עם אב אמן שהבטיח שהסביבה המשפחתית תהיה כזו שיהיה בה את החופש לעשות דברים. הוא עודד אותנו לצייר, לשחק עם פלסטלינה, לפסל בחימר"

 אחיו חורחה פסל גם הוא-הם נולדו ב-Uruapan שבמדינת Michoacán המקסיקנית. כאמור חוויאר וחורחה הם לא החברים האמנותיים היחידים במשפחה, כל אחים האחרים הם אמנים, פסלים, ציירים, צלמים ואדריכלים. מעניין שהאחים לא דנים ב"עסקים" כשהם ביחד. חוויאר נולד ב-1962 וחורחה שנה לאחר מכן (והוא הצעיר מבין האחים). שני האחים למדו באוניברסיטה האוטונומית הלאומית של מקסיקו, חוויאר בסן קרלוס וחורחה במקסיקו סיטי ושניהם מתגוררים כיום במקסיקו סיטי.

יציקת אפוקסי-חוויאר מרין-שקיפות החומר מעבירה פגיעות.

. לאחרונה, חוויאר התפתח מעבר לחומרים מסורתיים כמו ברונזה והוא יוצר חלקים באמצעות  אפוקסי רזין, מעורבב עם חומרים אחרים, כגון זרעים,  טבק, עפר, וסיבים טבעיים כדי לתת לכל פיסת עבודה את המראה והמרקם של חימר וקרמיקה. חורחה ידוע בעיקר ביצירת פסלים בברונזה.

, הם הראו את עבודתם ברוב העולם (אם כי אף פעם לא ביחד). האתר של חוויאר מציין שיש לו יותר מ-90 מופעי יחיד ו-200 מופעים קולקטיביים עם אמנים אחרים. האתר של חורחה מייחס לו יותר מ-200 מופעים אישיים וקולקטיביים. יחד לאחים יש ניסיון של כמעט 50 שנה כאמנים עובדים. כל אחד מהם קיבל בצדק פרסים בינלאומיים המשבחים את כישרונם יוצא הדופן.

פיסול פיגורטיבי עכשווי-חוויאר מרין

התערוכה הרטרוספקטיבית של חוויאר ב-2015 במקסיקו סיטי הציג את כוחה של עבודתו.  התערוכה, שכותרתה הייתה "טרה. חומר כרעיון", ב-Palacio de Iturbide,  "השעיה מטפורית וגם מילולית של אמונה"-אמר עליה חוויאר.  יצירות גדולות מהחיים המתארות גופות אדם, סוסים, פסלים ודמויות שוכבות. יש מהות רודפת וחודרת בעבודתו. חלק מהחלקים מחורצים או חתוכים כאילו שהם משקפים את כאב הבריאה. רבות מהעבודות, התלויות בתוך מסגרות והחיווט בחוטי הברזל המשמש לאחיזה, מעניקות תחושה של צליבה או חיים קפואים ברגע.

חוויאר מרין נולד ב-1962 ב-Uruapan, Michoacán. הוא קיבל את השכלתו דרך האקדמיה של סן קרלוס והאוניברסיטה האוטונומית הלאומית של מקסיקו. במהלך 30 שנות הקריירה שלו הוא הציג 270 תערוכות בקנדה, מקסיקו, ארצות הברית וכמה ממדינות דרום אמריקה. רוב התערוכות שלו נערכו במוזיאונים של מקסיקו סיטי כמו המוזיאון לאמנות מודרנית ומוזיאון ההדפס הלאומי וגם במוזיאונים בארה"ב כמו המוזיאון לאמנויות יפות, בוסטון ומוזיאון סנטה ברברה לאמנות. בשנת 2008 הוענק לו פרס הביאנלה הבינלאומית השלישית בבייג'ין , סין.

חורחה מרין Jorge Marín (נולד ב-22 בספטמבר 1963) הוא פסל וצייר מקסיקני. הוא היה דמות פעילה בעולם האמנות העכשווית ב-25 השנים האחרונות. הוא החל לפסל בחימר וקרמיקה בתחילת שנות ה-80. ברונזה היה החומר המועדף עליו בעשר השנים האחרונות. עבודתו מרבה לתאר סוסים, קנטאורים, גרודות, ילדים, מדונות, ואקרובטים, יחד עם אלמנטים כמו כדורים, מסכות, כנפיים, חצים, סירות וקשקשים. מושגים אלו עולים בקנה אחד עם נושאים חוזרים כמו השתקפות ואיזון.

עבודתו מתמקדת בעיקר בדמות האדם כמטאפורה לחוויות שלה. לסגנונו יש בסיס חזק בשילוב של אמנות דרמטית בארוק עם חושניות עוצמתית ותחושה עדינה של הפרברטי. יצירתו לא מסובכת ונגישה לקהלים רחבים.

עבודתו של חורחה מרין בפיסול היא חיבור של הדחפים החיוניים של האדם ושל גופו, אשר מרין מפרש כנוף הקיום של האדם עצמו.