פסיכותרפיסט ברחובות, ילדים והורים

"חוסך שבטו שונא בנו". אדם פיליפס- הורות כסאדו-מזוכיזם 

שמי יולי(זיו אייל) ואני מנהל את "הסדנה לתהליכים יצירתיים". זהו מרכז המאגד מורים לאמנות בתחומים שונים, פסיכולוגים, פסיכאטרים ומטפלים- המאמינים שיצרתיות היא מרכז היכולת שלנו לברוא את עצמנו כנגד ובתוך המציאות. כאן למידע על טיפול ופסיכולוג בתל אביב ורחובות .

 במערכות יחסים ודיאלוג, בתוך פסיכותרפיה או  בן מורה ותלמיד-אני רואה את המרכז של כל תהליך שינוי ולמידה. מערכת היחסים בן הורה וילד היא המודל הראשון שלנו ליחסים. אחת ההישתמעויות או התוצאות הבלתי נמנעות של מערכת יחסים היא תסכול. התמודדות  עם תסכול היא  היא  תנאי הכרחי כדי שנוכל להתקדם, ללמוד ולהשתנות.

 בשיחה משודרת זו בשרות השידור הבי. בי. סי הבריטי, מתייחס הפסיכואנליטיקאי הבריטי הבולט ביותר בזמננו- אדם פיליפס-  לתסכול, חינוך ילדים, מה זה להיות הורה. ונושאים אחרים.   במקום אחר התייחס פיליפס אל הכתיבה שלו כאל גירוי מחשבתי יותר מאשר ניסיון ליצור תפיסה מוכללת. הוא אמר: "אני מעדיף לכתוב מילים על משפטים. במילים ניתן להשתמש בדרכים שונות." כך גם אני מרגיש שאנו כפסיכולוגים בתל אביב צריכים להתייחס לשיחה הנוכחית. 

זהו תרגום חופשי של שיחה מדוברת, לפיכך סביר שקיימים אי דיוקים , ובמקרים נדירים דילוג על מילה או משפט. עשיתי כל מאמץ לשמור על רוח הדברים כולל האיכות המדוברת.

חוג פיסול בחימר תל אביב -מירה אור.

"אף אחד לא החלים מעולם, מיחסי הסאדו-מזוכיזם  של ילדותו. אנחנו לא רוצים לחשוב על היחסים בן הורים לילדים כיחסי כוח,  מפחד שזה ישמע כסוג מעוות של הורות. איננו רוצים לחשוב על הורים וילדים כמי שמפיקים סיפוק מיני בשום צורה ממבנה הקשר ביניהם, אבל אם אנסח את זה בצורה חדה:  להרגיש 'גדול' , תלוי תמיד בגרימת הרגשה של 'קטן' לאדם אחר.

 כשהילד שלך מסתובב בבית, ומדבר על זה שהוא גיבור על ויכול לעשות הכול, אתה יכול להזכיר לו שהוא בעצם ילד קטן ומוגבל, או שאתה יכול לאותת לו בדרך זו או אחרת-כמה אתה מתרשם. כשהילד נופל מסיבה כלשהיא וגורם נזק, אתה יכול לכעוס עליו שאינו מסתכל לאן הוא הולך, או לנחם אותו בצורה חמה. אלו אינם תיאורים של הורים טובים או רעים אלא יותר תגובות או מצבי תודעה שכל הורה עובר דרכם ויש להם במציאות בה אנו חיים -הצדקה-לא פעם. 

כשאנו מזדהים עם הילד ומדמיינים את כוחו ופגיעותו-אנחנו מצטרפים אליו במשהו. באי הזדהות, אנחנו מפרידים ומבודדים אותו. כאתה מזדהה או מרגיש כאב  עם ילדך כשהוא נופל-זוהי תחושה גופנית. נזיפה, היא פתרון סאדו מזוכיסטי ,המפיק הנאה וריגוש מתיקון האחר . האפשרות הראשונה, מניחה דמיון בינך והילד, השנייה מדגישה את ההבדל ומנציחה עליונות. הראשונה קשורה בסולידריות, השנייה היא ענישה. זהו ההבדל בן לרצות  לנצח בוויכוח לבן להיות להראות שאנחנו באותו צד. ההבדל בן שני סוגים של סמכות, האחת מדגישה השפלה ומולידה טינה, השנייה מעודדת, מרגיעה ויוצרת קשר.

האם יש דרך למנוע מאנשים להשפיל זה את זה? כולנו שורדים נפשיים. אולי הישרדות נפשית תלויה ביכולת להשפיל אחרים ולגרום לאחרים להרגיש את מה שסבלנו, כדרך לאשר לעצמנו שאנחנו הפעם המשפילים ולא המושפלים?  דרך להפוך טראומה לניצחון. או במילותיו של הפסיכואנליטיקאי רוברט טאליס: הפיכה של הפגיעות המְעַנָּה לניצחון עליה. התמודדות עם הטראומה של 'להיות ילד' על ידי הזדהות עם תחושת הכוח שב 'להיות מבוגר'. הילד הכנוע הופך למבוגר סדיסטי ויהיר. במילים אחרות- אנחנו מתחילים מנקודה בה הרצון להשפיל הוא חלק מערכת ההישרדות של כל אחד מאתנו, הריפוי המועדף שלנו לתסכול הבלתי נמנע שב'להיות ילד'-הוא להיות בעמדה ההפוכה. 

יש דבר מה מהותי ובלי נמנע משפיל ב'להיות ילד'. כל ילד מרגיש מושפל בגלל התלות שלו בהוריו ובגלל חוסר האונים היחסי שלו, ביחסים עם האנשים אותם הוא צריך. כל אדם עלול להרגיש נקמני במצב כזה בגלל הפחתת הערך האישי שאי אפשר להימנע ממנה. השאלה היא, כמה ההורים מנצלים את תלות הילד בהם. האם הם גורמים לו להרגיש מושפל יותר משהיה צריך?. האם הם ניצלו את קטנותו של הילד כדי להפוך את עצמם לגדולים יותר? 

בואו ונודה, כל הורה עושה זאת לפעמים, ולא בגלל שהוא אדם רע. לעתים קרובות יותר בגלל שהוא מפעיל מחדש התנסויות שהפנים מילדותו שלו.(והאמת היא שגם התפיסה  של "סמכות הורית"-יצרה לגיטימציה לכך). להעניש הורים מתעללים, זה להעניש אותם על הענישה שהם סבלו ממנה.  

 יש שתי עובדות מכריעות בקשר לילדות, האחת היא שהילד תלוי באופן מוחלט באנשים- בהם הוא לא יכול לשלוט. האמא היא הכול עבור הילד, אבל ברוב המקרים- הילד הוא לא הכול עבור האם,(וטוב שכך כפי  שברטלט (Frederic Bartlett) ציין). האם בלתי סביר להעריך שקשר לא שוויוני כזה, יכול להפוך את הילד לזועם אכזרי ומעניש. 

העובדה השנייה היא שעל הילד לעשות משהו כדי להפוך את הסבל הבלתי נמנע שלו -לנסבל. הילד והבוגר איליו יהפוך, חייבים למצוא דרכים לשרוד את התסכול וחוסר האונים שהם חלק בלתי נמנע מהתלות שבילדות. כל הורה צריך לתסכל את הילד ולעזור לו לסבול את התסכול-הסאדו מזוכיזם הוא פתרון לשניהם.  ילדים ומבוגרים הופכים את הכאב שבתסכול לסוג של הנאה כדי להפוך אותו לנסבל. הילד כדמות החלשה יותר במערכת היחסים הזו הופך את התסכול לעונג .המבוגר הופך לסדיסט והילד למזוכיסט. בכל פעם שאנו נתקלים בבלתי נסבל-אנחנו מומרצים למצוא דרך להפיק ממנו הנאה ועונג, זהו סוג של אלכימיה נפשית שאנו לומדים במהירות כילדים, אף שאנו נוטים לשכוח זאת . אנחנו לא יכולים לקבל את כל מה שאנחנו רוצים כשאנחנו רוצים, ולפעמים אנחנו לא יכולים לקבל בכלל. זו דרך להפוך את התבוסה לניצחון של הרוח. 

 עלינו לעשות משהו עם התסכול והכאב שיש באותה תמונת חיים בסיסית כפולה, שבה אדם אחד חסר אונים בצורך שלו, והאדם השני חופשי לבחור אם להיענות או לא. כילדים אנחנו מניחים שאם אדם אחר אינו נענה לנו כשהוא יכול, זה בגלל שהוא אינו רוצה. במובן סובייקטיבי זה- כל תסכולי הילדות נתפסים על ידי הילד כנגרמים על ידי סדיסטיות. אנחנו מניחים את זה כמובן מאיליו שהורינו מפיקים סוג של הנאה מהחסך אותו הם יוצרים, אחרת מדוע שיעשו דבר בלתי הכרחי שכזה?. וכשאנו מגיעים לתבוסה והופכים חסרי אונים-אנו הופכים את הכרח לבעל ערך, הופכים חסך לריגוש  ומפתחים כישרון למזוכיזם.

 התרפיסט האמריקאי קרל וויתיקר  (Carl Whitaker)- העוסק בטיפול משפחתי, נשאל איך הוא מגדיר הורה טוב?

 הוא ענה: מישהו שנהנה להיות שנוא על ידי ילדיו. זה אומנם סדיסטי ליהנות מלהיות שנוא על ידי ילדיך שלך אבל אולי זו גם הדרך היחידה לסבול את שנאת הילד. ילדים תמיד שונאים את הוריהם, בלי קשר לכמה שהם אוהבים אותם, מכיוון שההורים מנקודת המבט שלהם הם האחראים היחידים לתסכול שלהם. הם אינם יודעים או  מכירים- את האבחנה של פרויד על כך שתשוקה מעצם טיבה בלתי ניתנת לסיפוק.

 תשוקות הן תמיד גדלות יותר מיכולת האובייקט לספק אותן. כל מי שמנסה לספק באופן מלא אדם אחר, צריך לזכור זאת, במיוחד מבוגרים הנמצאים במערכות יחסים- זה משחק שיכול להסתיים רק בהפסד.  ההבטחה של סיפוק טוטלי תהפוך להתפכחות הרסנית שתדחוף להתפרצות אלימה . כל ילד מרגיש שהוא נענש דרך תסכולו ועל זה נוספת פעמים רבות -הענישה על התגובה שלו לתסכול. הסמכות ההורית במיטבה מכילה את התסכול ולא מובילה להאצה שלו. ענישה לרוב אינה מועילה, והסמכות המעניקה לכך חוקיות אינה מועילה. אתה יכול לתסכל מישהו רק אם אתה יודע מה הוא צריך. ואתה יכול להכאיב או ליצור משמעת רק אם תדע מה גורם לו סיפוק.

 מהם צרכיו של הילד? זהו הדבר הראשון שאותו אמורים ההורים לדעת. זה אמור להיות הידע הבסיסי והיסודי ביותר, הידע עליו מבוסס כל ידע אחר, אותו אנו מקבלים מהתרבות בתיווך הורינו. אבל כיום, כשאנחנו חיים בתרבות שבה יש כל כך הרבה סיפורים מתחרים על מה ילדים צריכים ומה המשמעות של להיות הורים טובים-אנחנו מבולבלים. 

סמכות מסוכנת עלולה לנבוע ממסורת שהועברה ללא התאמה לתרבות המודרנית. טיפול בילדים וטיפול בזקנים -אלו הנפגעים הראשונים בעידן זה. כעת כשאינסטינקטים ההוריים שלנו דוהים יחד עם המסורת, נראה שאנחנו במבוכה מתמדת וצריכים לבחור מחדש כיצד לגדל את ילדנו. לאנשים תמיד יהיו הורים, אבל אולי עדיף שיהיו להם הורים שלא יודעים מה הם עושים? יש לנו נוסטלגיה וכמיהה ראקציונרית לאנשים שיודעים מה הם עושים. מומחים לגידול ילדים , מומחים לחינוך, מומחים לבריאות נפשית.

 עלינו להיות מעודדים ומוטרדים כאחד, מחוסר הוודאות של ההורים כיום. הורים סמכותיים מסוכנים בעיקר כשהם מאמינים בצורה מיליטנטית שהם יודעים מה הם עושים.

 כשאני מאמין שאני רק מי שאני חושב שאני, אני בלשונו של פרויד בהכחשה, אני מוליך שולל את עצמי, ומתעלם ממה שהפסיכואנליזה הוסיפה לשיח אודות מה זה להיות אדם והורה.  לא פלא שמה שקרוי התקופה המודרנית,  מאופיין בתפיסת חיי המשפחה כקשים. כה קשים שאנשים מחפשים אלטרנטיבות. כשמות המשפחה נצפה בשנות השישים בספר שהיה שנון ומשוגע יחד,  מאת האנטי פסיכיאטר דיויד קופר, היה זה בגלל שחיי המשפחה הפכו לבלתי נסבלים למספר גדול והולך של אנשים. 

הבעיה בהורות מודרנית וזוהי במידה מסוימת מורשת הפסיכואנליזה ובמידה אחרת מורשת התפיסה הרומנטית היא שכיוון שהיינו פעם ילדים, ילדים זה מה שאנו באמת. להיות ילד זה להיות אותנטי. זה עובד לשני הכיוונים; במובן החיובי זה שובר את ההפרדה הוויקטוריאנית בן בוגרים לילדים, ומאפשר להורים להזדהות ולדמיין את תחושות וצרכי ילדיהם (אם כי הם שוכחים במהרה שזו נקודת המבט של הבוגר המדמיין). התוצר הרע של המורשת זו, הוא שהורים הופכים לשותפים לדבר עבירה עם ילדיהם ומגלמים דמות של מבוגר כפי שילד משליך בגרות על המבוגר. מבוגר שהוא גיבור על, עם יכולת על, מוסריות על, אנשים ללא גבולות, אנשים שיכולים לעשות כרצונם. גבולות אמתיים כפי שכל ילד יודע מתגלים על ידי ניסוי. אין גבולות עד שלא בודקים אותם. ילד בהגנת יתר מאמין שיש כנראה משהוא באמת מפחיד בחוץ שם, אם כל כך הרבה הגנה נדרשת. 

חוסר בטחון וידיעה לגבי איך להיות מבוגר, גורם למבוגרים רבים להתנהג כקריקטורה של מבוגר. כמו טרנסג'נדר, המבוגר יוצר חיקוי של מה שהוא משליך על האחר, בצורה מוגזמת ומגוחכת.  המבוגר הופך לדמות מסרט מצויר. המבוגר הוא העמדת פנים של ילד המתלבש  בבגדים של בוגר ומבצע תפקיד נפוח וסנטימנטלי, בנשף מסכות. כל הורה במידה מסוימת, מעמיד פנים של הורה. בתחילה -אנחנו מזדהים עם הורינו ואז הופכים להיות הם-זה הסיפור המסורתי. אבל אם ילדים יכולים להפוך את ההורים לכל כך חסרי אונים, איזה כוח יש להורים? או איזה כוח או סמכות הם רוצים או מניחים שהם רוצים?, כשהם עושים את הדבר הרגיל ביותר, חיים במשפחה ומגדלים ילדים.  

RICHARD JACKSON פיסול באפוקסי-סדנת אפוקסי

סמכות מכילה יכולה להיות דרך להתמודד עם תסכול בדרך של ניהול שלו, כאפשרות לסבול אותו. דרך של לעצור אותו מלהפוך לזעם בלתי מוכל, לרצח, או התאבדות, או עינוי. במילים פשוטות יותר אני שואל  מה לעשות שהילד נכנס להתקף זעם, לטנטרם?  ולא מדובר רק בילדים.

 הילד יכול להיענש, או שההורה יכול להישאר אתו ולהכיל אותו. לשמור עליו מלהזיק לעצמו, אבל לא למנוע אותו מלחוות את התקפת הזעם . מה שמחייב כמובן את האמונה שהטנטרם יחלוף. ילדים חווים טנטרמים לעתים קרובות מסביב לאירועים רגילים ומציגים סוג של קטלוג של תסכולים כלואים. הזעם הוא פנטזיה מאגית, חשיבה מאגית של אדם נואש; אם אכעס מספיק, אקבל את מה שאני רוצה, או שאהרוס את עצמי ואת העולם שבו עלי לסבול כאלו עינויים. הילד צריך לדעת שיש מישהו שחזק מהזעם שלו, שיכול להחזיק אותו ואת העולם יחד.  עליו להתנסות בכך כדי לא לחשוש מכוחו להרוס את העולם. הוא צריך את המבוגר מעבר לכל, כדי שיראה לו שיש מגבלות ומעצורים לעולם הפנטזיה שלו שבו כל אלימות היא רצח והרס מוחלט.

 כשההורה מעניש את הילד על הטנטרם -העונש הוא סוג של טנטרם בעצמו. ייאוש מהגבולות יותר מאשר החלה שלהם. הוא אומר לילד: הטנטרם שלי חזק יותר משלך. הזעם והתסכול שלי חזקים משלך.  הילד צריך לסבול, בגלל שלהורה קשה.  סבל וזעם מעורר רק סבל וזעם. הילד הנענש לומד שהתסכול מדבק, צריך להיפטר ממנו. תסכול אינו חומר גלם שצריך להשתנות, אלא גוף זר שצריך לפלוט.  הילד הנענש מקבל מסר כפול ממישהו שמתוסכל וכועס על התסכול שלו. אסור לך להיות מתוסכל ולבטא את התסכול בצורה של כעס. אנשים מענישים אחרים כשהם לא יודעים אחך להמודד איתם בדרך אחרת, מה חוץ מזה לעשות איתם. 

אבל ברור שיש כאן שוב שני סיפורים-שתי נקודת מבט, וההבדל ביניהם לוקח אותנו ללב המבוכה העכשווית בנוגע להורות. הקפיטליזם הצרכני רוצה לשכנע אותנו  בפוביה מפני תסכול, שתסכול הוא הדבר האחרון שאנו רוצים.  כל קשיי ההורות המודרנית קשורים בשאלות , מתי איך, למה ואם?- ילדים צריכים תסכול.

 בצורה לא מפתיעה הדרך שבה הורים מתמודדים עם הנושא קשורה להיסטורית היחסים שלהם עם תסכול. לגבי אנשים רבים התסכול נסבל רק דרך הפתרון הסאדו מזוכיסטי. התסכול לא רק הופך נעים, אלא גם מעורר מינית. האפשרויות במונחים פסיכולוגים הן: להפוך למזוכיסט המסופק מתסכול או להפוך לסדיסט המספק תסכולים. שני המודלים הללו מאפשרים הפיכת כאב להנאה ומטשטשים את גבול אם יש כזה, בן שליטה בכאב והנאה מכאב. 

עלינו לא לפסול בצורה מוסרנית את ההסדר הסאדו מזוכיסטי, עלינו רק להתעצב על כך שהסאדו מזוכיזם גרם לנו לחשוב שאין דרכים אחרות. פתרון זה הפך לטבע שני לנו, התמכרות למחשבה שזהו המקלט  העיקרי היחידי המאפשר ריפוי עצמי. זו דרך לשכוח מה הייתה הבעיה המקורית שהוא פותר; לא- איך להימנע מתסכול כהורים, אלא כיצד לעשות את התסכול נסבל יותר עבורנו ועבור ילדנו. אם התסכול  חיוני והכרחי אולי נוכל לעשות משהו מלבד לנסות לפתור או להימנע ממנו . תסכול בהגדרה אינו משהו שאנו יכולים לעזוב סתם כך. הוא גורם לנו לעבוד, הוא נותן לנו עבודה לעשות אבל אינינו בטוחים איזו עבודה תהיה שימושית. 

 באלו דרכים סיפוק ותסכול קשורים זה בזה?. כשאנו מתוסכלים , הייאוש תמיד מפתה אותנו  להפוך זאת להנאה או להעניש על התחושה. שווה לתהות מדוע זה המבחר, ואיך היו חיינו נראים אם לא היינו יכולים להפוך כאב להנאה."

חוג פיסול בחימר-עבודה של ברכה לוין

"הסדנה לתהליכים יצירתיים" -היא מרכז לטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד פסיכולוגים בתל אביב, פסיכולוגים ברחובות, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים-- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו . אנו רואים ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו." אנו מספקים גם שירות פסיכולוג אונליין לטיפול מרחוק.