פסיכולוג ילדים-ילדים כפילוסופים

פסיכולוג ילדים-על ילדים כפילוסופים

מה מבוגרים יכולים ללמוד משאלות של ילדים

כפסיכולוגים בתל אביב העוסקים הן ביצירתיות  ובהוראת אמנות והן בפסיכותרפיה וכמי שעובדים הן עם ילדים בגילאים שונים והן עם מבוגרים. אנו לא יכולים שלא להבחין בכך שתהליך ההתבגרות של ילדים מלווה גם באובדן של יצירתיות ולא רק בצבירת כשרים ויכולות.

כשהורים לילדים בני 3 או ארבע מבקשים ממני (ולעיתים בעקשנות רבה) להכניס את הילד לחוג ציור לילדים או לחוג פיסול לילדים ( "כי הילד מוכשר בטירוף, ואני לא אומרת את זה כי אני אמא שלו") אני מסרב בתוקף.

אני מתחיל ללמד ילדים מכיתה ב' עד אז אני הייתי רוצה שהם אלו שילמדו אותי איך לראות ולתאר. עד אז הם לא צריכים שיראו להם את הדרך הנכונה לצייר. בבית הספר כך או כך המחשבה שלהם עוברת סוציאליזציה וסטנדרטיזציה. אלו במובן מסוים תהליכים חיוביים גם בהקשר של חשיבה וציור-יש לנו צורך בשפה משותפת כמבוגרים, אבל זהו גם אובדן.

יש שני ספרים עליהם הייתי ממליץ, הכופרים בראיה המקובלת של ההתפתחות הילדית  כסוג של הירארכיה של כשרים רק בכיוון מעלה.  לא רק בהקשר של פסיכולוגיית הילדים המסורתית אלא כחלק מקול רחב יותר הכופר בראיה של הנורמליות הבוגרת (שהיא בעיקר מושג סטטיסטי) את שיא ההתפתחות הבריאה ואשר גוזר מאותה תפיסה של מהו בריא ונכון, שלילה של כל מה שאינו כזה. בריא ונכון כפי שהצביעו הוגים כממגזרים מדוכאים כפוקו (ההומוסקסואל) והוגות פמיניסטיות כבטי פרידמן וג'ודית באטלר-הוא הגדרה חברתית זמנית-הנקבעת כחלק ממאבק כוח בחברה.

חוגי ציור-הפסיכולוגיה של התפיסה.

התינוק הפילוסופי: מה שכל הילדים מספרים לנו על אמת, אהבה ומשמעות החיים. אליסון גופניק.

גופניק הוא פסיכולוגית התפתחותית מובילה, מומחית לפילוסופיה של הנפש וסופרת מצויינת. מה שמבדיל את הספר הזה מאחרים בנושא קוגניציה של ילדים הוא הדגש של המחברת על נושאים פילוסופיים כמו תודעה, זהות ומוסר. היא טוענת שהמחקר הפסיכולוגי של ילדים מספק מקור עשיר של תובנה בנושאים אלה, נקודת מבט שהפילוסופים התעלמו באופן מסורתי.

חוגי אמנות לילדים ונוער-הפסיכולוגיה של הילד כיוצר

בתוך הפסיכולוגיה ההתפתחותית, גופניק ידועה בעיקר בזכות הקידום (עם הנרי וולמן, אנדרו מלצוף ואחרים) את "תיאוריית התיאוריה" - הרעיון שילדים בונים מודלים סיבתיים מרומזים של העולם (תיאוריות) תוך שימוש באותם מנגנונים פסיכולוגיים שבהם משתמשים מדענים כדי לבנות תיאוריות מדעיות מפורשות. במילים אחרות, ילדים הם כמו מדענים קטנים - או כפי שגופניק מעדיפה לנסח זאת, מדענים הם כמו ילדים גדולים. ההתמקדות בספר זה היא רחבה יותר. גופניק טוענת שלמרות שחשיבת ילדים צעירים עשויה להיראות לא הגיונית ומשחקם חסר תפקוד, הדמיון והחקירה שלהם למעשה משקפים את פעולתם של אותם מנגנוני למידה סיבתיים רבי עוצמה המאפשרים את ההישגים האנושיים הייחודיים שלנו בתחומים כמו מדע או אמנות.

חוגי ציור לילדים ונוער-הפסיכולוגיה של הילד כיוצר

כפילוסופית, גופניק לא מפחדת להעלות רעיונות מוזרים לכאורה. למעשה, היא טובה בלגרום להצעות מנוגדות וסתירות להיראות הגיוניות. קחו למשל, את הרעיון שהמצבים הנפשיים שלנו לא נתפסים באופן ישיר (כפי שזה נראה לנו) אלא מוסקים באמצעות אותה תיאוריית הנפש שבה אנו משתמשים כדי להסיק את המצבים הנפשיים של אחרים. אז אם תורת התודעה שלנו תשתנה, החוויה המודעת שלנו יכולה להשתנות איתה. הרעיון הזה היה הבסיס למאמר הפרובוקטיבי של גופניק 1993-שהיום מקובל הרבה יותר בתחום מדעי המוח- "איך אנחנו מכירים את המוח שלנו" , והוא מופיע שוב בספר הזה. או, דוגמא אחרת, למשל הרעיון שתינוקות מודעים יותר ממבוגרים, לא פחות. זה אולי נראה כמו טענה מוזרה, אבל הספקנות שלכם תעלם  ברגע שגופניק תסיים להעלות את טענותיה.

כפסיכולוג בתל אביב אני חושב שהתינוק הפילוסופי מציע אלטרנטיבה מרעננת לדומיננטיות הנוכחית של נקודת מבט האבולוציונית בספרים פופולריים על מדע קוגניטיבי, כמו אלה של סטיבן פינקר. לא שגופניק מפקפקת בכך שהאבולוציה עיצבה את המוח שלנו, אבל היא שמה פחות דגש על מודולים קוגניטיביים קשיחים שהתפתחו עבור סביבה מתקופת האבן ויותר על היכולות הקוגניטיביות שמאפשרות לנו להתעלות מעל הנטיות הביולוגיות שלנו וליצור סביבות חדשות לגמרי.

חוגי פיסול לילדים ונוער-הפסיכולוגיה של הילד כיוצר

לגופניק יש יכולת ליצור מטאפורות שגורמות לנו לחשוב על דברים בצורה חדשה. היא משווה את ההתפתחות האנושית למטמורפוזה של חרקים, ואומרת שזו אכן "כמו זחל שהופך לפרפר", אבל עם הרעיון המהפכני לפיו "ילדים הם הפרפרים התוססים והמשוטטים שהופכים לזחלים כשהם מתקדמים לאורך השביל לבגרות". היא גם מציגה חלוקת עבודה אבולוציונית לפי גיל, כאשר ילדים הם מחלקת המחקר והפיתוח - "מחלקת  סיעור המוחות" - ומבוגרים הם מחלקת "ייצור ושיווק", המחליטים אילו רעיונות לקדם. היא גם מתארת את מוח הילד הצעיר  כמו הרחובות הקטנים של פריז הישנה, בעוד שלמוחות המבוגרים יש שדרות רחבות יותר. וכל זה בטווח של שלושה עמודים של ההקדמה!

כמי שעוסק ביצירתיות מבחינתי, נקודות השיא של הספר היו שני פרקי האמצע על התודעה - האחד על תודעה חיצונית (המודעות לעולם החיצון) והשני על תודעה פנימית (המודעות למצבים הנפשיים שלנו). גופניק טוענת שהתודעה החיצונית של ילדים צעירים היא כמו עששית המטילה אור רך לכול הכיוונים ולא פנס כיס את אלומת אור צרה(מטפורה שהוצעה במקור על ידי ג'ון פלאוול) - ילדים מחלקים את תשומת הלב שלהם בצורה שווה יותר על פני סביבתם, בעוד שמבוגרים מתמקדים בדברים שהם חושבים שהם חשובים ומתעלמים מהשאר. כך למשל, במחקר של דן סימונס, מבוגרים שקיבלו הוראה לספור מסירות בין שחקני כדורסל בסרטון לא הבחינו במישהו בחליפת גורילה שעובר במקום. לעומתם, ילדים צעירים, לא בטוחים מה חשוב ושמים לב לכל דבר, מה שהופך אותם ללומדים אגביים טובים, כפי שהורים כועסים מגלים כאשר ילדיהם חוזרים על משפטי בחירה שלא התכוונו לשמוע.

חנוך פיבן-הפסיכולוגיה של הילד כיוצר

גופניק  אומרת שהתודעה הפנימית של ילדים צעירים "דומה יותר לשיטוט מאשר לחתירה למטרה", ואילו זו של מבוגרים היא "כמו שביל צר". למבוגרים יש תחושת עצמי המחברת זיכרונות עבר, חוויות הווה ותוכניות עתידיות לכדי שלם משולב, בעוד שלילדים צעירים החיים הם, כפי שניסח זאת אלברט האברד, ". רק דבר ארור אחד אחרי השני."

 גופניק מציעה פעילויות מסוימות שעשויות לתת למבוגרים תחושה כיצד נראית החוויה המודעת של ילדים צעירים. התודעה החיצונית שלנו היא אולי הכי דומה לתודעה שלהם כאשר אנחנו מטיילים במדינה לא מוכרת או מתרגלים מדיטציה השמה דגש על ניקוי התודעה ונוכחות ברגע, או אשר מחשבות אקראיות רצות בראשנו רגע לפני שאנו נרדמים.

הפילוסופיה של הילדות" מאת גארת' מתיוס

מתיוס החליט לחקור ילדים ואת יכולתם לחשיבה פילוסופית, ומציג את הרעיון שילדים הם פילוסופים והוגים רציניים. בהתנסות של עשרות שנים של שיחות עם ילדים, הוא גילה ש"טיולים ספונטניים לפילוסופיה" נפוצים מגילאי 3 עד 7. והוא הופתע מהדרכים העדינות שבהן ילדים חשבו, כמו גם מהתדירות שבה הם צצו שאלות פילוסופיות.