אל תפריעו להפרעות הקשב שלי

הפרעות ריכוז וקשב הן אמצעי ביטוי של הנפש. המאמצים למשטר ולהעלים את הסחות הדעת האלה, הם ניסיונות לדכא את הרוח היצירתית

לפני זמן מה התחוור לי שאני צריך לעשות יותר כושר, וכדאי שאתחיל לקפוץ בחבל. השגתי לי חבל עור מתוחכם, עם משקולות בידיות, המתנתי עד שכמעט החשיך, ויצאתי לרחוב. וידאתי שאיש לא מתקרב, והתחלתי לקפץ על המדרכה. כנראה שקפצתי מעט בחבל בילדותי, כי זכרתי איך זה עובד. בהיותי בחור נחוש, שלא לומר עקשן, בתוך כמה ימים השתפרתי. אבל שם זה נגמר: לא קיפצתי יותר. הברכיים שלי לא עמדו בזה, ובמהרה נגמר לי האוויר. גם לא הצלחתי לעשות את הזינוקים, הפיתולים, חילופי הרגליים והדילוגים הילדותיים שראיתי באינטרנט. חזרתי על אותן קפיצות אפרוריות שוב ושוב. אחרי זמן קצר החלטתי שהגעתי אל השיא שלי. מכאן אני יכול רק לרדת.

בני בן ה-13 תעה אל הרחוב ואמר שהוא רוצה סיבוב עם החבל. נתתי לו אותו, והוא החל לזרוק את עצמו לכל הכיוונים בעת ובעונה אחת, מחליף בין הידיים, מדלג ומקפץ מרגל לרגל תוך כדי עשיית חיקוי של קוזאק. ואז הוא עשה את הכל שוב, רק בסדר ההפוך, תוך כדי זמזום שיר של הביטלס. זה היה מרגש וחינוכי לקבל הדרכה מבנך שלך. קיוויתי שההזדמנות לפעולת תגמול תופיע בקרוב.

בני, שיכול לקפץ ולשיר, התקשה לזמן מה לקרוא ולכתוב ברמה של בני גילו. בבית הספר היסודי הוא ספג ביקורת, ואפילו עלבונות ועונשים, על חוסר יכולת זו. אחרי שהמומחים הוזעקו, הוא נחקר ונגער עוד קצת, ולבסוף תויג כדיסלקטי והיפראקטיבי

האבחון מספק לפחות מעט הקלה. האדם אינו לבד, אלא שייך לקהילה של אחרים הנמצאים במצב רפואי דומה. אולם האם ניתן לתאר את חוסר היכולת לעשות דבר מסוים כ"מצב רפואי"? האם העובדה שאיני יכול לרקוד טנגו, לקרוא תווים או לדבר רוסית יכולה להיחשב ל"מצב רפואי"? האם זהו כשל בהתפתחות שלי? האם אני חולה?

לא התרשמתי במיוחד מהדמיון והסקרנות של המומחים: הם השתמשו בשפה מגושמת ומחפצנת, הנשמעת שאולה, ולא כזו שנרכשה ביושר, ואיש מהם לא מצא את החיבור האלמנטרי בין הכישרון שלי בקריאה וכתיבה לחוסר יכולתו, או סירובו, של הילד. כשהמומחים מעורבים בעניין, בדרך כלל לא חולף זמן רב לפני שהם מתחילים לדבר על האופנות החדשות בתחום המוח והכימיקלים. הדטרמיניזם הביולוגי הוא אחת מההתחמקויות המכוערות ביותר של הפסיכולוגיה, המוחקת את האדם הפיוטי מכל סוגיה שהיא.

פנייה אל הפסאודו-ודאויות של המדע עשויה לכאורה לפתור לבסוף כל שאלה. אולם מדובר פה בנושא מוסרי, ולא מדעי. על כף המאזניים מונחים ערכים ולא עובדות. זוהי הממלכה האנושית המרגיזה שבה נמצאים הקשיים המעניינים, שבה אדם עשוי להידרש באמת לחשוב על ולהתמודד עם ההיסטוריה של אינדיבידואל, נסיבותיו ותגובותיו. הניסיון ליצור סטנדרטיזציה של כל בני האנוש ושל תפישת ההישגיות, היא יומרה מגבילה, מקובעת ובריונית.

הסחות דעת יפות

מכר בן 18 של אחד מבני המבוגרים יותר ציין כי הוא קיבל ריטלין מרופא, בהסכמת הוריו. הוא לא הצליח להתרכז בבית הספר. שכלו, הוא סיפר, התפזר ללא הרף לכיוונים שונים. הוא לא הצליח לסיים שום דבר. הוא הרגיש שהוא לא עומד בקצב של חייו, וזה הכניס אותו לדיכאון. אני אמרתי שאולי מוריו היו משעממים, או שהיו לו בראש עניינים אחרים, דחופים יותר. אולם הוא התעקש כי התרופה ממקדת אותו. הוא שאל אותי אם לא הייתי מעדיף להתרכז לפי בחירה, לו הייתה לי האפשרות.

זו שאלה טובה, ואני חשבתי על היתרונות שיש בלהיות ממוקד, ומה יכולתי להשיג בריכוז מלא, בתוך המעגל העז והקסום של תשומת הלב, כשהשכל, התחושה והרצון מחוברים. בגיל ההתבגרות, בעיקר, רציתי להיות טוב בדברים, לזרוח. אבל כמו ילד הריטלין, פיגרתי מאוד בלימודי בבית הספר. גיליתי כי לא רק שאיני מסוגל ללמוד, אלא שאני מהגרועים בכיתה. יצאתי מבית הספר התיכון ומתרבות הרחוב האלימה והגזענית עם שלושה ציוני עובר, בתחושה שהוכיתי קשות, חמש שנים ברצף. למזלי יכולתי להסביר לעצמי שזה עדיין סוף שנות ה-60, שאני מורד ולא מצליח להשתלב בשום מסגרת. חשבתי שאף אחד עם דמיון לא יצליח.

כשאני מביט אחורה לאותה תקופה אומללה, אני מבין שלא נהניתי מהסחות דעת יצירתיות, מחופשה מהתלאות של מערכת החינוך הגרועה, אלא שהתמודדתי עם התקף זעם. ניתקתי את עצמי, ובעקבות זאת סבלתי מאנורקסיה אינטלקטואלית - סירוב לקבל כל דבר שהוא, להפנים כל דבר שהוא. כתוצאה מאותו סיכול-עצמי, איבדתי תקווה והאמנתי שלעולם לא אדביק את הפער או אשיג שום דבר. זו הייתה תקופה קצרה בחיי, אבל מעולם לא שכחתי את אותו גירעון מוקדם. לפעמים אני תוהה אם אני לא מפצה על כך עד היום.

יש לי עדיין זיכרונות ילדות של אבי משפיל אותי בביתנו שבפרברי לונדון. בהודו אבא היה, לכאורה, מצטיין בקריקט, סקווש ואגרוף. כאדם צעיר לא הייתה לי כל אפשרות להגיע לרמתו. גם לא היו לנו את המתקנים ואור השמש שהיו נותנים לי הזדמנות לכך. או שאולי אבא וידא שלא אוכל להשיג אותו. בכל מקרה, מה שאבי רצה יותר מכל היה להיות סופר, ומסתבר שהוא לא היה מוצלח בכך. הוא לא ויתר, אבל הוא מעולם לא היה טוב מספיק בעיני עצמו, וניסיונות הכתיבה שלו לא הניבו לו כמעט תחושות סיפוק או שביעות רצון, בעיקר כשאני התחלתי להצליח. זו הייתה הקלה לגלות בעצמי מעט כישרון כתיבה, למרות שזה היה מאוחר יותר, והייתי זקוק לזמן רב כדי להבין את הערך שטמון בזה.

בתקופת הכישלונות שלי, שגם גרמה לי לבדידות רבה, קינאתי באהבה ובשבחים שקיבלו המוכשרים והנבונים. חשבתי שכולם ירצו תשומת לב והערצה שכזו, ושזה יעודד את רוחם. כישרון, בעיני, היה אפילו עדיף על יופי, כי כל תמורה שקיבלת ממנו הרווחה בזכות ובצדק.

כיום, אני מצליח להשלים דברים. אני כותב ספרים, ומסיים פרויקטים שהתחלתי. זה לא משנה כמה זמן נדרש, וההפסקות חשובות לא פחות מההמשכיות. רק שוטה יחשוב שמישהו יכול לסבול שעמום ותסכול במשך שעות ארוכות, פעם אחר פעם, ושזה נחשב להישג.

מה שיכולתי לומר לחברו של בני זה שלא ניתן להפריך את העובדה כי לפעמים דברים נעשים טוב יותר כשאתה עושה משהו אחר. אם אתה כותב ונתקע, ואתה הולך להכין תה, בזמן שאתה ממתין שהמים ירתחו, יש סיכוי רב שתחשוב על רעיונות טובים. כשאתה רואה כי משפט חייב לקבל צורה מסוימת, שלא ניתן לכפות אותה, עליך לחכות שחוש השיפוט שלך יציע לך את הפתרון, והוא בדרך כלל עושה זאת, גם אם זה לוקח זמן. יש הפרעות שכדאי לחוות אם הן יוצרות חלל למשהו לפעול בקרקע הפורייה של התת מודע. ואכן, יש הסחות דעת מועילות ביותר, הן יכולות אפילו להוביל לתובנות אינפורמטיביות ורב-שכבתיות לא פחות מחלומות. הן עשויות להיות המקום שבו נמצאת ההתרגשות.

ניתן לומר כי את תשומת הלב יש להקדיש לאינטואיציה. שאדם יכול להתמקד באני החבוי שלו, ושאולי יש שם משהו הראוי להקשיב לו. אם ילד הרטלין מעדיף ציות על פני יצירתיות, הוא עשוי להקריב את טובתו בדרך שתעורר את זעמו מאוחר יותר. שכל גחמני יכול להמריא להישגים.

נכון שהייתי נער מדוכא, אבל לא הייתי נטול היכולת ליהנות מהסחות דעת יפות. מכיוון שאבי אכסן חלק ניכר מהספרייה שלו בחדר השינה שלי, כשהשתעממתי מלימודים, הייתי מרים כרך ומדפדף בו עד שהייתי נתקל במשהו שעניין אותי. גיליתי כך, פחות או יותר באקראי, דברים מרתקים בזמן שלכאורה עשיתי משהו אחר. בצורה דומה, באמצעות האזנה לרדיו, גיליתי אמנים ומוזיקאים שלא הייתי שומע עליהם בשום דרך אחרת. לפחות למדתי כי אפילו אם לא אוכל ללמוד מאף אחד אחר, אולי אצליח להזין את עצמי.

מנקודת מבט זו - של ההיסחפות והחלום, של החיפוש אחר עניין, של המעקב אחרי משהו כי הוא נראה מלא חיים - ריטלין וצורות אחרות של אכיפה ומשטור פסיכולוגי הם המקבילה העכשווית למנהג של קשירת ידי הילדים במיטה, כדי שהם לא יגעו באברי המין שלהם. ההורה מטמטם את הילד לטובתו האישית של ההורה. יש בזה יותר מאשר הרחקת המעניין: מצויה כאן הפנטזיה והאימה מכך שמישהו יהפוך לקורבן העונג ויעלם לתוך מערבולת של הנאה, ממנה הוא לא ישוב.

חלון הנפש אל הפנטזיה

זה נכון שאנשים רבים מעבירים את חייהם בהסחות דעת, רחוקים משאיפתם הגדולה ביותר, ומטפחים בעצמם את רעל האכזבה, המרירות והייאוש. אולם עדיין יש, כפי שנראה כי גם ילד הרטלין יודע, צורות של הסחות דעת שיכולות להיות הרסניות הרבה יותר. אנחנו יכולים לתקוף את עצמנו מבלי משים: נוכל לכנות זאת תשוקה מושחתת, כאילו נכנס בנו שד, שלחישותיו הן הקטנות אכזריות בערך עצמנו, ההורסות את היצירתיות והקשרים רבי הערך, עד אשר התשישות והשנאה העצמית הופכים אותנו למתים-חיים.

אומרים כי קל מדי למצוא הסחות דעת היום, כשמרבית הסופרים משתמשים במחשבים, למרות שזה קל לא פחות לברוח דרך חלון הנפש אל הפנטזיה. בסופו של דבר, אדם זקוק לשיטה. הוא חייב להבחין בין הסחת דעת יצירתית להרסנית, לפי הטעם שהן משאירות בפה - אם הן מותירות תחושת ריקון או סיפוק. זה יפעל רק אם הוא מתקשר עם עצמו ככל הניתן, אם הוא נמצא בצד שלו עצמו, מטפל בעצמו ביצירתיות, אמן של חייו שלו.

ככל שהחברה שלנו הופכת להיות נואשת כלכלית ויותר מוכוונת מלמעלה וקונפורמיסטית, האידאלים שלנו של כישרון הופכים ליותר ויותר מטעים ואכזריים, וגורמים לאנשים להרגיש כמו לוזרים. ייתכן שיש בהסחות הדעת שלנו יותר ממה שחשבנו שאנחנו יודעים. אולי אנחנו צריכים להיות חסרי אחריות. אבל המעקב אחר הסחת דעת מחייב עצמאות ואי-ציות. הוא כולל את החרדה מאי השלמת משימה, מהסתכלות הצדה או מאי-הסתכלות לכיוון שאחרים מעדיפים שתסתכל. זו אולי הסיבה שאמנות נעשית או בשיתוף פעולה - קולנוע, פופ, תאטרון, אופרה - או בידי אמנים יחידים המסייעים זה בזה במגוון הסדרים רופפים, בהם אנשים יכולים למצוא את הסולידריות והתמיכה להן הם זקוקים.

חניף קורישי ( פורסם בניו יורק טיימס-ותורגם והופיע בהארץ 10.03.12)