פסיכולוגים אשדוד-אבחנות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות

 האם אבחנות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות מועילות?

כפסיכולוגים בתל אביב אנו מחפשים ביטחון וודאות דרך הגדרות שניתן להסתמך עליהן, זה מאפשר לנו לא רק הגדרה של המצב  אלא גם מערכת מובנית של דרכי טיפול.  אלא שההיסטוריה של הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה רצופה בתפיסות מוטעות והגדרות מוזרות. הDSM  המדריך הפסיכאטרי-הינה מערכת מימסדית הקובעת הגדרות דרך לחצים פולטיים כלכלים ואחרים. 

כפסיכולוג תל אביב ב"סדנה לתהליכים יצירתיים"-כבר כתבתי לא פעם הן בהקשר ללימוד ציור, רישום ואמנות בכלל,  והן בהקשר לטיפול פסיכולוגי - שהדרך שלנו להתמודד עם המציאות הכאוטית היא על ידי עשיית סדר בצורה של סכמות. זו כנראה הדרך הטבעית של הארגון המוחי שלנו. באותה נשימה ציינתי גם את המגבלות והבעייתיות של עשיית הסדר בדרך הזו והחשיבות של המתח בן הסדר והחלקים שמעבר לסדר-שהם המציאות כשלעצמה. תגיות ואבחנות נפשיות הן עוד אחד המבנים הללו המארגנים את החשיבה שלנו וכמו סכמות מארגנות אחרות- הן מצד אחד מאפשרות לנו להבחין בתופעות ומצד שני משתלטות על ההכרה והראיה שלנו ומעוותות אותה. צורת הטיפול הפסיכולוגי היצירתי שאני מאמין בה ומיושמת בסדנה-עוסקת בדיוק בגישה הבינתחומית  כדרך לגשת אל המציאות הנפשית כחומר פלסטי הניתן לעיבוד ושינוי דרך שפות שונות כשהאמנות היא שפה מרכזית וחוויה מרכזית ביכולת לקיחת האחריות על עיבוד המציאות הרגשית. במאמר זה שנכתב על ידי בראד סטולברג והתפרסם בניו יורק טיימס –מדבר הכותב דרך החוויה האישית שלו על הדרך בה האבחנה של הפרעה אובססיבית קומפולסיבית שחררה אותו וכלאה אותו במקביל.

"הסדנה" - היא מרכז לאמנות ולטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד הן מורים לאמנות בתחומים שונים, והן פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו. אנו מציעים גם טיפול פסיכולוגי מרחוק (פסיכולוג אונליין).

האבחון ה O.C.D שלי היה מבורך, עד שהפך להיות מרכזי מדי בזהות שלי.

רישום- הראיה כיכולת פסיכולוגית הקשורה לסכמה מוחית

"לפני חמש שנים, לכאורה משום מקום, המוח שלי נפל לתהום של מחשבות פולשניות בלתי פוסקות - מה אם אזיק לעצמי? מה אם אני פוגע באחרים? מה אם אני משוגע? - כל אחת מהמחשבות לוותה בהלם חשמלי של חרדה ותחושות מלאות של אימה. זו הייתה, ללא ספק, התקופה המפחידה, המטרידה והמבודדת ביותר בחיי. רגע ההקלה הראשון שלי הגיע ארבעה שבועות לאחר מכן, כשסוף סוף הגעתי לפסיכיאטר.

"אתה לא בדיכאון אובדני או חווה פסיכוזה," הוא אמר לי. "יש לך מקרה חמור של הפרעה אובססיבית קומפולסיבית."

בהתחלה, התווית הייתה מועילה. היא הצילה אותי  מטביעה בים חסר תחתית ובלתי ניתן להסבר של פחד וחרדה  והפך אותה ל"סבל O.C.D". התווית עזרה לי להבין את המציאות שלי, הצביעה על הדרך לסוג מסוים של טיפול (משהו שנקרא "מניעת חשיפה ותגובה") וגרמה לי להרגיש פחות לבד. במהלך החודשים הראשונים האלה, התמודדות עם O.C.D. שלטה בחיי, ומסיבה טובה.

אבל ככל שחלף הזמן, הזדהות קרובה מדי עם O.C.D. התחילה  לעכב את ההתקדמות שלי לקראת יכולת להרגיש  כמו עצמי שוב. אימצתי את הרעיון של עצמי כאדם עם O.C.D. והוא השתלט על החשיבה שלי, והאפיל על היבטים אחרים של הזהות שלי. רוב הכתיבה שלי הייתה על O.C.D. הייתי כולי מגויס להקלה ל-O.C.D. הרגשתי "תסמונת מתחזה" בעבודתי כמאמן בגלל ה-O.C.D שלי. זה השפיע על ההורות שלי, מכיוון שדאגתי פן שלילד שלי יהיה O.C.D. גַם.

במילים אחרות, תחושת העצמי שלי הסתבכה עם האבחנה. בערך 18 חודשים לאחר האבחון הראשוני שלי, השלב האחרון של הטיפול שלי כלל בעיקר ניתוק מהתווית, שהחלה לכווץ  את חיי במקום להרחיב אותם.

תוויות בריאות רגשיות ונפשית הן עניין של תקופה ואופנה. מונחים כמו "טראומה", "חרדה" ו"על הספקטרום" נפוצים כיום יותר ויותר, כפי שהוכח בעלייה מרשימה בחיפושים בגוגל אחר מילים אלו בעשורים האחרונים. וזה לא רק התוויות: ארגון הבריאות העולמי הזהיר ש"מצבי מצוקה בבריאות הנפש הולכים וגוברים ברחבי העולם", וקרא למדינות להשקיע יותר בטיפול בבריאות הנפש. במהלך מגיפת הקורונה, הביקוש לטיפול עלה בארצות הברית.

למרות שקשה לדעת בדיוק מה הוביל לשינוי התרבותי הזה, אני חושד שהוא משקף ירידה בסטיגמה השלילית סביב בריאות הנפש ומחלות נפש, הרצון המולד שלנו למצוא שייכות וקהילה בחברה מקוטבת יותר ויותר, והעובדה שיש חוויה אמתית של שבר  לגבי העולם שאנו חיים בו.

קורסי ציור רחובות-הפסיכולוגיה של הנפש החצויה

סטיגמות אודות הפרעות נפשיות

הסטיגמה סביב מחלת נפש בהחלט לא נעלמה. אבל יותר ויותר, אבחנות בריאות הנפש מאומצות כהצהרות זהות.

המושג הרחב של גיוון עצבי ( (Neurodiversity) למשל, ממסגר את האוטיזם כדוגמה להגדיר מחדש את השונות העצבית האוטיסטית כחלק טבעי ובעל ערך מהמגוון האנושי, ולא כלקות או כהפרעה כתב סיימון ברון-כהן, מנהל המרכז לחקר אוטיזם באוניברסיטת קיימברידג' ב-Scientific American בשנת 2019. זו דרך מקבילה לתביעה לזכויות אזרח עבור מיעוטים אתניים למען כבוד וקבלה, וכדי שלא יעברו פתולוגיזציה", הסביר והוסיף כי "זה מאתגר את הנחת ברירת המחדל שהאוטיזם עצמו הוא מחלה או הפרעה שיש למגר, למנוע, לטפל. או לרפא." זה אפילו הפך לשגרתי  עבור אנשים לכלול תוויות של בריאות נפשיות ורגשיות בביוגרפיה המתפרסמת במדיה החברתית שלהם: אבא, עורך דין, מעריץ של ניקס, מגוון עיצבי.

במידה והדבר מפחית עוד יותר את הסטיגמה של בריאות הנפשית  ועוזר לאנשים למצוא את הטיפול שהם צריכים, אלו חדשות מבורכות. אם תווית גורמת לאנשים להרגיש פחות בודדים - או אפילו שמחים על כך שיש להם שם עבור הקושי שלהם וקהילה להזדהות איתה, כמו ששרה השחקנית רייצ'ל בלום בקטע  מוזיקלי(בתחתית עמוד זה) על הדמות שלה שקיבלה אבחנה של הפרעת אישיות גבולית, בקומדיה הטלוויזיונית "Crazy Ex-Girlfriend" - אז גם זה חיובי.

אבל יש גם כמה חסרונות רציניים להתקבעות על התוויות האלה.

ראשית, יש השטחה של החוויות הייחודיות או האינדיבידואליות של אנשים. כמעט כל דבר יכול - ולעתים קרובות כן - ליפול תחת מונחי מטריה גדולים כמו "טראומה", כפי שכתב פארול סהגל לאחרונה ב"ניו יורקר". כאשר אנו מיישמים קטגוריה בצורה רחבה מדי, היא מאבדת הרבה מהמשמעות שלה.

"התיוג של אדם עם אבחנה יכול לאפשר לו להבין טוב יותר את מצבו ולגשת לשירותי התמיכה שהוא צריך כדי לתפקד", אמרה אמילי ג'ונסון, רופאה בקולורדו ספרינגס המטפלת  במרפאה למבוגרים עם מוגבלות קוגניטיבית. "מצד שני, תוויות יכולות לשאת סטיגמות ולהגביל, ולהגביל אנשים שלא לצורך בקופסאות מסוימות." היא הוסיפה, "אם אנו מעניקים תווית לכל אותם אנשים, התווית תפסיק להיות שימושית".

שמתי לב גם שכאשר משתמשים בתוויות בריאות נפשיות ורגשיות כלאחר יד, לעתים קרובות מדי אנחנו עושים רומנטיזציה של מחלות נפש - שכפי שכל מי שחווה אותן יודע, שהן  הכול חוץ מרומנטיות. במאמרה ב-2018 ב"טיימס", ריאנון פיקטון-ג'יימס כתבה על שרשראות זהב בשווי 48 דולר, עם כתובות  "חרדה" ו"דיכאון" באותיות נטויות  אופנתיות. "הבעיה עם הצגה מתייפייפת  של מחלת נפש היא כמה היא לא מתאימה למציאות", כתבה. והיא צודקת: שרשרת המייצגת ביושר את המצבים הללו צריכה להציג  חור שחור היונק ממך את החיים ומפריע לכל מה שאתה רוצה להיות נוכח בו. וזה לא כל כך יפה.

חוגי פיסול-הפסיכולוגיה של הנפש כחומר יצירתי.

אני אסיר תודה על כך ש-O.C.D. נראתה והובנה היטב כשאובחנתי לראשונה. המחקר שעשיתי והטיפול שקיבלתי עזרו לי להתאושש. O.C.D. תמיד יהיה חלק ממני, אבל היום, הוא הרבה פחות מרכזי בדרך בה אני מגדיר את עצמי.

לפני חמש שנים, כאשר אנשים השתמשו לרעה במונח או בצורה מעוותת , הם תיארו את עצמם בסוג של בוז עצמי או בצניעות מזויפת  כ"O.C.D." כיוון שהמזווה שלהם היה מאורגן היטב, למשל, זה הכעיס אותי מאוד. הרגשתי שהמונח הוא שלי, ובאופן אישי נעלבתי. עכשיו, לעומת זאת, זה לא מפריע לי בכלל. כמובן שאנשים משתמשים לרעה במונח O.C.D.; זה מצב לא מובן באופן נרחב. כשזה קורה כיום אני מנסה להסביר  אם מתאים, ואז אני ממשיך בשלי.

אנחנו צריכים קטגוריות ותוויות. בלעדיהם, זה יהיה ממש קשה להבין את העולם ואת עצמנו. אולם  התוויות שבהן אנו משתמשים כדי לתאר את עצמנו הן מטבען רדוקציוניסטיות. שני הדברים האלה יכולים להיות נכונים בעת ובעונה  אחת. כפי שכתב וולט ויטמן: "האם אני סותר את עצמי?/טוב מאוד, אז אני סותר את עצמי./ (אני גדול, אני מכיל המונים.)"