ציורי  אמנים:-ג'ני סאוויל:  "ציור הוא השפה הטבעית שלי. אני מרגישה בעולם שלי שלי כשאני מציירת".

"אני כן מקווה שאני מראה את הסתירות שאני מרגישה, את כל החרדות והדילמות. אם הם שם בעבודה, אז זה מבריק". ג'ני סאוויל

קפלי הבשר החושניים והמשתפכים בציורים של ג'ני סאוויל חוקרים את הגוף הנשי החי והנושם. סאוויל היא  ציירת של ציירים, כזו המתענגת על הנזילות המבולגנת והשקופה של צבע השמן וחוקרת את הצבע  כחומר. אבל היא גם  ממשיכה של אמנות הציור הפסיכולוגי הבריטי שמייצגים לוסיאן פרויד ופרנסיס ביקון. ציור נפשי העוסק בבשר האנושי ויוצר קשר  בין חושניות הציור לבין תפיסות הראייה, המגע והחיים בעור האדם, כשהוא נמעך, משתטח, מתקמט וגולש על גדותיו. ודרך זה מעביר משהו הן מהנפש של האובייקט הציורי וגם חושף את המתבונן והצופה לעצמו.

"אני רוצה שאנשים יידעו על מה הם מסתכלים. אבל יחד עם זאת, ככל שהם מתקרבים לציור, שזה יהיה כמו לחזור לילדות. כמו יצירה מופשטת.. זה הופך לנוף של סימני המכחול ולא סתם סוג של נוף אינטלקטואלי." ג'ני סאוויל

ציור כחקירה פסיכולוגית ונפשית-ג'ני סאוויל

 בדומה ללוסיאן פרויד, סאוויל ממשיכה מסורת בת מאות שנים של עירום מסורתי, ציוריה  הפולשניים והחושפניים מציגים את הדרך שבה השתנתה  האמנות הפיגורטיבית במאה ה-21, תקופה שבה הגוף האנושי נדחף לקיצוניות ונחקר בצורות שלא נחקר בציור הפיגורטיבי קודם לכן. אבל החזון והמניעים של סאוויל הם של  אישה, לא כמציצנית, אלא כחוקרת סקרנית., "זה לא היה עובד אם הייתי גבר", היא טוענת.  אני מסכים, רק אישה יכולה לצייר ציורים כאלו את עצמה.

סאוויל היא אחת מארבעה ילדים, שנולדו להורים יצירתיים שעודדו באופן פעיל את רצונה ליצור אמנות. בעת כשגדלה בבית ישן וחרק בקיימברידג', הוריה נתנו לה ארון מטאטאים כסטודיו ראשון, שאיליו היא זוכרת, "לא נתנו לאף אחד אחר להיכנס. הייתי מתעוררת כל בוקר ופשוט לא יכולתי לחכות כדי להיכנס לחדר הזה, כי תמיד היה לי משהו בעבודה ובדרך ." סאוויל הצעירה פיתחה העדפה מוקדמת למראה גופן של נשים בוגרות, והוקסמה מגופה של מורת הפסנתר שלה, והתבוננה בסתר בסקרנות  בדרכים שבה חלקי גופה "נצמדים" זה לזה.

אבל היה זה דודה, היסטוריון אמנות, שהשפיע בצורה הבולטת ביותר על שנותיה הצעירות, ועודד אותה לחשוב, לקרוא ולצייר בדרכים חדשות ובלתי צפויות. כשהיתה מבוגרת מספיק, הוא לקח אותה לוונציה שם ראתה את הציורים הפיגורטיביים הגדולים של המאסטרים גדולים הישנים הכוללים את טיציאן וטינטורטו. הוא גם זה שהכין והכשיר אותה בדרכים המעשיות של העיסוק באמנות, בכך שהעיר אותה ב-6 בבוקר כדי "לצייר בשוק הדגים על גשר ריאלטו" ולקח אותה לברים שבהם נהגו לבלות אמנים. במבט לאחור, היא נזכרת בהשפעה של החוויות הללו עליה-"האמנות לא הייתה משהו רחוק, זה היה חלק מהחיים".

כשהגיעה לבית הספר לאמנות בגלזגו, נוכחה סאוויל שהיא נאיבית במקצת לגבי דיכוי והדרת נשים מתולדות האמנות,:"מעולם לא פקפקתי בשאיפות שלי. אף פעם לא חשבתי: אני אישה, אני לא יכולה לעשות את זה. רק כשהגעתי לבית הספר לאמנות הבנתי שהאמנים הגדולים של העבר אינן נשים. "

"הייתה לי מעין התגלות בספרייה: איפה כל הנשים? רק אז, כשהאמת התבררה, התחלתי להרגיש מוטרדת".  רישום מודל חי בדרך סגנון "הציור האקדמי"  ורישום האנטומיה האנושית היו מרכיב מרכזי בלימודיה, בבית הספר לאמנות של גלזגו בשנות ה-80.  מרכיבים שראתה כבסיס להתפתחותה כאמנית ויצרו את הידע והכישורים שיהפכו לעמוד השדרה של הקריירה שלה.  הכישרון הוירטואוזי שלה משך עד מהרה את תשומת לבם של המורים שלה וג'ני סאוויל הצעירה קבלה  סדרה של פרסים, כולל מלגה של שישה חודשים לאוניברסיטת סינסינטי. בעת שהיתה שם, היא הוקסמה מהנשים השמנות שהסתובבו בקניונים והחלה לצייר בסגנון היחודי שלה עירום גדול מהחיים .

התפתחות קריירה של סאוויל החלה כמעט מיד לאחר תערוכת סוף התואר שלה ב-1992, כאשר צ'ארלס סאצ'י מגלריה סאצ'י -קנה את כל ציוריה והזמין אותה  להמשיך ליצור במסגרת  גוף העבודות  של האמנים הבריטים הצעירים השלישי. 

סאוויל נזכרת, "היה לו את הכסף והוא אמר: תעשי מה שאתה רוצה". Propped, 1992 היא אחת מיצירותיה הידועות ביותר מהתקופה הזו, המציגה  אישה עירומה יושבת על שרפרף קטנטן, עם ברכיים, ידיים וירכיים מוגזמות וחושניות שנראות כאילו פורצות החוצה מהבד, ובו זמנית מושכות אותנו פנימה אל האישה המצויירת. ביטוי מתריס נכתב במהופך  על הבד שמתחתיה,  ציטוט של הפסיכואנליטיקאית הצרפתייה לוס איריגארי המציג את המחשבה הפמיניסטית העומדת בבסיס האמנות שלה: "אם נמשיך לדבר באותה צורה - נדבר כפי שגברים דיברו במשך מאות שנים, נכשיל האחת את השניה שוב. מילים יעברו בגופנו, מעל לראשינו - ייעלמו, יגרמו לנו להיעלם." סאוויל הציג במקור את הציור מול מראה המאפשרת לצופים לקרוא את המילים, אבל המייצג הזמין אותם גם לחלוק את החלל הציורי הזה עם היושב. בעבודות ה'מייצג' המוקדמות הללו התייחסה סאוויל בכוונה למיכאלאנג'לו, כשהיא מתרפקת על "ברכיו הגדולות היוצאות מאבן" דרך ההיפר-ריאליזם המוקצן  שלה.

ציור פיגורטיבי עכשווי-ג'ני סאוויל.

שנתיים לאחר תערוכת סיום התואר שלה סאוויל הציגה בתצוגת סאצ'י הנחשבת, למרות שעיניה נפקחו לאפליה המגדרית- מבקר האמנות דיוויד סילבסטר אמר לה, "תמיד חשבתי שנשים לא יכולות להיות ציירות", והוסיף, "אני לא יודע. פשוט כך זה היה תמיד. ככה זה." 

העירום הבוטה, לעתים האגרסיבי להחריד, של עבודתה של סאוויל העלתה לסדר היום האמנותי נושאים שבטאו את המודעות הפמניסטית והחברתית שלה לגוף הנשי; תמונת הדיוקן העצמי הענקית, 1993, ו-Branded,  1992, ציור שהראה את גופן של נשים מסומן. כהכנה לניתוחים פלסטיים,  סינדי, 1993, ציור על בסיס האישה שדחפה את עצמה דרך  ניתוחים פלסטיים קיצוניים  כדי להידמות לבובה 'סינדי'.

הציורים חשפו את סאוויל למטח של ביקורות , טובות ורעות. אין ספק שעבודתה התבלטה בשל הבוטות וה'שיימינג' לכאורה.  בעוד שהיו  מבקרות שהאשימו אותה בהפחתת נשים דרך ציורן כפגרים חלולים, עם עיניים חסרות נשמה.  מספר כותבות פמיניסטיות תמכו בה ודיברו על האומץ יוצא הדופן שלה בכך שלקחה  על עצמה את הז'אנר הכבד של ציור עירום, כמו גם את יכולתה להתמודד עם הסוגיות הכואבות של החפצה של הגוף והזהות של נשים. היסטוריונית האמנות האמריקאית לינדה נוכלין כתבה, "היא יצרה מחדש את הציור בדמות תקופתנו המבשרת רע והבלתי רציונלית , וזה כשלעצמו הישג לא קטן".

ציור כהצהרה פמיניסטית-ג'ני סאוויל

סאוויל זכתה לשבחים גם על ידי מבקרים  שדברו על מקומה בז'אנר של 'הפשטה פוסט-ציורית', וציינו לשבח  את יכולתה למזג את השפה עתיקת היומין של עירום ריאליסטי עם מודעות להפשטה אקספרסיבית. . סאוויל התייחסה לתהליך זה כאל נכונות ואומץ לקרוע תמונה ולבנות אותה מחדש: "הנקודה היא שההרס הוא היסוד לתהליך; בלי זה, לעולם לא תגיע לשום מקום מעניין. אבל הבסיס לכך הוא לדעת מה תוכל לחפור ולהעלות מהחורבן".

ציור כהצהרה חברתית על הפסיכולוגיה הנשית-ג'ני סאוויל

בשנת 1994 ביקרה סאוויל בניו יורק באמצעות מלגת השתלמות, שם צפתה בשיטותיו של המנתח הקוסמטי בארי וינטראוב, כשהיא צופה מרותקת ברצונם של מטופליו להפוך ל"טבעיים יותר" באמצעות הניתוחים. היא אספה רעיונות שיעשו את דרכם לגוף העבודות הבא שלה, מאוחר יותר היא הפיקה סדרה של ציורים אודות נשים מכוסות בסרט וסימונים כהכנה לניתוח שלהן. אז, מעירה סאוויל, ניתוחים פלסטיים דרסטיים היו המיעוט, אך מאז הפכו נפוצים הרבה יותר. כפיתוח נוסף של פרויקט זה, סאוויל שיתפה פעולה עם הצלם גלן לוצ'פורד כדי להפיק סדרת צילומים בשם Closed Contact, 1995-6, בהם צילם אותה מלמטה שוכבת על דף פרספקס שקוף. כשאבריה מחוצים מתוחים ודחוסים לקיצוניות, סאוויל הפכה את עצמה גם היא כמו המודלים שלה, לצורה פיסולית שיש לעצב וליצור מחדש.

חדירה פסיכולוגית דרך צילום-גלן לוצ'פורד וג'ני סאוויל

חדירה פסיכולוגית דרך צילום-גלן לוצ'פורד וג'ני סאוויל

בשנים שלאחר מכן המשיכה סאוויל לחפש חומר נועז יותר ויותר. היא תיעדה וציירה דימויים הקשורים לפתולוגיות רפואיות, זוגות שזורים זה בזה, אמהות וילדים וריבוי מגדרי. "מטריקס, "1999 היא אחת מהסדרות שלה על טרנסווסטיטים, עליהן היא כותבת, "חיפשתי ארכיטקטורה עכשווית של הגוף... אני רוצה להיות ציירת של החיים המודרניים, וגופים מודרניים, אלה המדמים חיים עכשוויים" -זה מה שנראה לי הכי מעניין."

לחוויית האימהות הייתה השפעה עמוקה על הטכניקה והציור של סאוויל. היא מייחסת לשני ילדיה הקטנים צורת הבעה חדשה, אנרגיטית יותר ונזילה: "אני עובדת בצורה מוטרדת פחות. חלקית זה נובע  מלצפות בהם - החופש המוחלט שיש להם, השרבוט על נייר... חשבתי: בא לי קצת מזה." היא גם אימצה נושאי ציור מרובי דמויות, ציורים המשלבים מספר גופים יחד- החופפים ומתמזגים זה בזה. אולי התייחסות ליכולת שלה להצמיח חיים חדשים בתוכה.

"ציורי אמנים"-ימי גיבוש וסדנאות אמנות

ציורים אלו פתחו כיוונים חדשים בעבודה שלה העוסקים בדרכים שבהן בני אדם משתלבים ומתאחדים זה עם זה בצורה רחבה יותר, כפי שניתן לראות ביצירות עם גוונים ארוטיים קלאסיים כמו Odalisque, 2012-14. סאוויל מדמה את הנזילות המינית והאנושית הזו מצד אחד לגבולות הדפוזיים היום בין עולם האמיתי לדיגיטלי כשהיא מסבירה, "אני מנסה לגרום למציאות שונות  להתקיים בו בזמן  באותו ציור. הסתירה והחפיפה  של ציור על גבי ציור מציגה עמעום הגבול שיש לנו בין העולם האמיתי לעולם המסך". אבל היא גם יוצרת השוואה בן  העמימות החופשית הזו לשונות המגדרית בתוך רבים כל כך מאתנו שהחברה של היום מוכנה יותר לקבל. היא אומרת, "אנחנו מורכבים מגבריות ונשיות, אז אלו הדברים שהופכים למעניינים על ידי תאור שלהם בצורה של שכבות שקופות זו על גבי זו."

נושא האימהות בא לידי ביטוי בצורה גלויה יותר ביצירות אחרות מאוחרות, כמו סדרת רישומי הפחם  "רפרודוקציה, 2009-10," אשר מצטטת ומתיחחסת למדונות ההרנסנס של ליאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו, או בAleppo, 2017-18 המאוחרת, הדקדנטית להפליא,.

 בניגוד ליצירותיה הקודמות, שמאחוריהן תמיד עומד סוג של עימות , הציורים הללו מציגים רוך ויופי גולמי מסוים, משהו המאפיין אותה יותר מאז שהפכה לאם, אם כי קווים זועמים היוצרים  איכות של קורים סבוכים מאחור מרמזים על הסערה מתחת לפני השטח.