פסיכולוגיה ופילוסופיה של התפשטות אמנות הקיטש.

מהי האסתטיקה והאמנות  השלטת של המאה העשרים ושתיים? לדברי הפרופסורים לסוציולוגיה רות הולידיי וטרייסי פוטס, בספרם  ":קיטש!: פוליטיקה תרבותית וטעם"-זהו הקיטש.

ההגדרה של הקיטש בויקפדיה בעברית היא "חפץ נחות מבחינה אסתטית, שיוצר בזול, שתפקידו לזהות את בעליו עם סטטוס חברתי חדש, יותר מאשר להביא לתגובה אסתטית ממשית. לעיתים נעשה בו שימוש בו ככינוי גנאי לטעם אמנותי."

ןיקפדיה באנגלית גורסת: "קיטש  הוא מונח המיושם על אמנות ועיצוב שנתפס כחיקוי ילדותי, חסר הצדקה ,או בעל טעם בנאלי."

הגדרות אחרות מדברות על כך שזהו חיקוי חסר טעם של סגנון קיים או הצגה שיטתית של טעם רע או חוסר טעם  אמנותי. גמדי גינה הם קיטש, ממש כמו ציורים זולים של נוף סנטימנטלי או הילד הבוכה, שהם נכונים מבחינה טכנית אבל מבטאים את ה"אמת" שלהם בצורה פשוטה וישירה מדי, לרוב בצורה של קלישאות.

חוגי ציור תל אביב: הפסיכולוגיה של ציור הקיטש

"הסדנה" היא מרכז לאמנות ולטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד הן מורים לאמנות בתחומים שונים, והן פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו.

שירים מזרחיים הם קיטש אלא אם זה אתה במצב רגשי קיצוני -אם התגייסת זה עתה לצבא, או במקרה שאתה מאוהב -ואז מתברר לך  שקיטש כמו שעון עומד מראה מידי פעם את השעה האמתית, ואז אתה מגלה שקיטש הוא האמת הפסיכולוגית הטהורה ביותר.

  הרשתות החברתיות הן מדגרות קיטש , גם הטלוויזיה תעדיף לעולם את הקיטש -אבל גם הפסיכולוגים   המנסים לסגל את האינדיבידואל למציאות מחויבים להשתמש בקיטש. -"קיטש בא לתמוך ברגשות ובאמונות הבסיסיות שלנו, לא להפריע או להטיל ספק בהם", אומר  תומס קולקה.

האנציקלופדיה של הרעיונות מגדירה קיטש כ: (א) גודש מוגזם, היעדר מידה ופרופורציה; (ב) תקשורתיות רוויה וחנופה לטעם הפופולרי הרווח (MacDonald, [1953] 1964); (ג) ייצוג רווי: האובייקט מתואר בלי לעמוד על הבעייתיות הכרוכה בו; (ד) יומרנות אסתטית והתחזות לאמנות "אמתית"; (ה) חתירה לאפקט תוך התעלמות מהתהליך האמנותי המשוקע ביצירה; (ו) קונפורמיזם והיעדר עמדה ביקורתית כלפי העולם המתואר ודרכי התיאור; (ז) התרחקות מעמדה העלולה לעורר דיסוננס או לגרום לשינוי בעמדות הנמען ובהשקפת עולמו. הקיטש הוא דבר שתוכו כברו: הוא זהה לעצמו. אין בו מסתורין, אין בו ספקות, אין בו אחֵרות. יש בו מנות גדושות של אושר לא ביקורתי.

אני חושב על קיטש כעוגה תעשייתית זולה שכדי להסוות את טעמה הספיגו אותה בטונה של מיי סוכר, מין סברינה ענקית כזו עם  הרבה קצפת תעשייתית. סוג של הרעלת סוכר או הרעלת מלח אם מדובר על חטיפים. בחרתי בדוגמאות הללו דווקא משום שעבורי ברגעים מסוימים הם הפיצוי האולטימטיבי לכל.

קורס ציור-הפסיכולוגיה של הציור הדתי כקיטש.

הקיטש כפי שאני מבין אותו הוא הצגת חיים נטולי סתירות ומתחים, נטולי מחירים ודיסוננסים-חיים שלא מצריכים מאמץ עיכול מכל סוג שהוא לכאורה, את הסוכרת אתה מגלה מאוחר יותר.

אני מנסה לומר שלמרות שלקיטש יש אסוציאציות שליליות כולנו טובעים בו מעצם טיבה של המציאות בה אנחנו חיים ושל תרבות הצריכה שלנו, ואלו שמעקמים את האף פשוט יכולים להרשות לעצמם לקנות קיטש יקר יותר ולכן הם חושבים שהם נעלים על צרכני הקיטש הזול. כן גם תיק של פארדה הוא קיטש ועיתון הארץ הוא קיטש ליברלי צפוי מסוג אחר. קל לשווק קיטש ולצרוך אותו ללא מאמץ. תיאודור אדורנו הסביר: אנשים רוצים ליהנות. חוויה מרוכזת ומודעת לחלוטין של אמנות אפשרית רק למי שחייו אינם מעמיסים עליו עד כדי כך שבזמנו הפנוי הוא רוצה הקלה משעמום וממאמץ בו זמנית. כל תחום הבידור המסחרי הזול משקף את הרצון הכפול הזה. הוא משרה רגיעה מכיוון שהוא מעוצב ומעוכל מראש.

לא קשה לזהות השלכות מעמדיות בניתוחים של קיטש. לאחר המהפכה התעשייתית, העובדים העירוניים ומעמדות הביניים נקשרו מבחינה חומרית ורוחנית לאמצעי ייצור ממוכנים, תוך התנגדות לחוסר האוטונומיה שלהם עם דגש מוגבר על הפנאי האישי. המרחק המתרחב בין האמנות הגבוהה לחיי היומיום, שבא לידי ביטוי באליטיזם ההולך וגדל של ההפשטה, העביר את האמנות למחוז של המעטים והמיוחסים שלהם יש את  הזמן לטפח את יכולות התפיסה שלהם, וכך הם יכולים לגשת ליצירות אמנות אוונגרדיות בעין  או אוזן מאומנים. עבור גרינברג, אדורנו ואחרים, הפופולריות הגוברת של הקיטש נתפסה כאיום על השרידים האחרונים של התרבות הגבוהה בחברה המודרנית.

קורסי פיסול תל אביב: ג'ף קונס- פיסול קיטש כשימוש בתרבות הצריכה כנגד עצמה.

 הגדרת הקיטש היא לעולם יחסית, קיטש הוא מושג תלוי תרבות  ועם זאת בדיוק לכן חשוב שנהייה חשדנים כלפי הקיטש ובמיוחד זה הנמכר ביוקר כי תמיד עדיף קיטש שניתן לזהות מאשר זה המתחפש לטעם. והכי טוב קיטש המודע לעצמו כי זה למעשה הדבר היחידי שיש בידינו באמת  לעשות מול המציאות בה אנו חיים.

ויכוחים על הערכים היחסיים של קיטש ואמנות אוונגרד קשורים לאידיאלים של מודרניזם גבוה ומאבקים פוליטיים במקביל. למרות שפיתוח הקיטש כעיסוק פנאי עשוי להיתפס כמקור הקלה למעמדות הנמוכים, הקיטש לא שיחרר את מעמד העובדים והמעמד הבינוני מאי שוויון חברתי. במקום זאת, כאמצעי עזר למיכון עצמו, הקיטש הכפיל את התלות של המעמדות הנמוכים במערכת הייצור עצמה. כתוצאה מכך, עם הנגישות והרגישויות הרחבות שלו, כוחות פוליטיים יכולים לאמץ קיטש כדי לתמרן ולשלוט בהמונים: "עידוד הקיטש הוא רק עוד אחת מהדרכים הזולות שבהן משטרים טוטליטריים מבקשים כדי לשלוט בנתיניהם". שיח כזה על תרבות ההמונים ניתן לקרוא באופן היסטורי כפולמוס נגד האינדיבידואליות המדוכאת של השלטון הפשיסטי..

המושג העומד מול הקיטש לכאורה הוא הטעם הטוב. הטעם הוא סוג של הון תרבותי, סמל סטטוס,  אינדיקציה למעמד שלכאורה קשה לזייף או לרכוש בכסף. צריך לזכור שאמנים אמתיים תמיד תיעבו את הטעם הטוב למרות שלעיתים התפרנסו ממנו. "הרוע הנורא ביותר  שהומצא אי פעם," קראה לו המשוררת והמבקרת אדית סיטוול. "המחסום הראשון בפני יצירתיות ", אמר עליו סלבדור דאלי. "האויב של האמנות!" מרסל דושאן הכריז.

,אם קיטש היה פיון, הוא גם היה שעיר לעזאזל. החל משנות ה-60 של המאה ה-20, התנועה להשבת התענוג המצוי באמנויות פופולריות, קבלה רוח גבית  מספרה  "הערות על הקמפ" של סוזן סונטג.  ה"רגישות" של הקמפ הציעה דרך להעריך קיטש (כמו גם אמנות "רצינית") בגלל מוגזמותו, משחק התפקידים, הקישוטיות  הגלויה שלו. אנשים עם רגישות לקמפ משכללים את ההבנה של קיטש, שכן שיפוטים של קמפ מרמזים על דרך תפיסה מסוימת - עין או אוזן מאומנים העומדים במקביל לקליקה העילית של אמנים וצופים.

סדנאות קבוצתיות לאמנות- פרננד לג'ר-שילוב פרסומות בציור.

לאורך המאה העשרים, אמנים ומבקרים מסוימים הציעו תיאורים חיוביים של תרבות ההמונים. ציירים מודרניסטים אירופאים ואמריקאים, בעיקר פרננד לג'ר וסטיוארט דייויס, שילבו תמונות של פרסומות ואריזות לצרכן בציוריהם. השפות החזותיות המופשטות המתועשות שלהם הציעו התאמה בסיסית בין אמנות אוונגרד לייצור מכני. ולטר בנג'מין האמין שההמונים יכולים לנצל צורות חדשות של ייצור אומנותי שיתאפשר על ידי הטכנולוגיה המודרנית כדי לשנות את מבנה הכוח הקיים, תוך שימוש בקיטש כנשק נגד הניכור העצמי שחולל הפשיזם. מאוחר יותר במאה, נראה היה שאמני פופ אימצו קיטש על ידי שימוש בטכניקות של ייצור המוני כדי לשחזר נושאים שנשאבו מהתרבות הפופולרית העירונית/פרברית ומחיי מסחר. המחקר האינטלקטואלי החלוצי של תרבות ההמונים שנעשתה  ידי מרשל מקלוהן שתפיסתו כי "המדיום הוא המסר" ביטל את ההבחנות ההיררכיות כביכול בין צורות של אמנות. בעזרת היכולת לשקף ולעשות מניפולציות למציאות, הקיטש משתלב ברעיון של מקלוהן לגבי המדיה כהרחבה של החוש האנושי, שנראה כאילו יש לו חיים משלו אבל למעשה משקף את ההבנה העצמית שלנו.

הפסיכולוגיה של הטרור כקיטש

אמנות טרור וקיטש

בפוליטיקה, רוב הדיקטטורים ניסו לחזק את סמכותם בעזרת תעמולת קיטש. מנהיג לוב לשעבר מועמר קדאפי כונה "דיקטטור הקיטש",  סדאם חוסיין, עיצב בעצמו מונומנטים ברוח סטליניסטית,. ספרמורט ניאזוב שליט טורקמניסטן  יצר פולחן אישיות הכולל מאות פסלים ברחבי המדינה ובהם אחד מצופה זהב  בראש הבניין הגבוה ביותר באשגאבאט,, המסתובב כך שפניו יהיו תמיד לכיוון השמש. הטעמים של הנובורישים ברוסיה, סין, המזרח התיכון וארה"ב מצטיינים בסוג של וולגריות בולטת התואמת באופן מושלם את ההגדרות האקדמיות של קיטש. מילן קונדרה כותב, "בכל מקום שבו תנועה פוליטית אחת משתלטת על כל הכוח בחברה, אנו מוצאים "קיטש טוטליטרי".

הטרור, שהתמונות הגרפיות שלו פלשו לחיינו בשני העשורים האחרונים, מעדיף קיטש. תעמולת אל-קאעידה מתמסרת למצגות רומנטיות של זריחות אוטופיות טרום-מודרניות, כמו גם מצגות גותיות של גולגלות ועצמות. הסוציולוג רודיגר לוהלקר, שניתח את האסתטיקה הג'יהאדיסטית, כתב שהמגזין הג'יהאדי אל-קאעדה איירליינס מפגין "התלהבות מאלמנטים גותיים (גולגולות ועצמות) וקיטש".

סרטונים שהועלו על ידי מה שמכונה המדינה האסלאמית (דאעש) מציעים ביטויי קיטש מפורשים עוד יותר כשהם מטפחים את אמנות האלימות לדרגת הלם קיטשי .

מול זה צריך לומר שהמערב הליברלי הוא יצרן הקיטש הגדול באמת, כל אותם ג'יהאדיסטים משתמשים בצורה מודעת יותר או פחות  בכלים ותכנים שהם ספגו דרך הטלוויזיה ותרבות הצריכה. הם בסך הכול רוצים לחשוב על עצמם כגיבורי סרטים של טרנטינו כמו כולנו. קומדיות הסבון -הסיטקומים הם המודל הטהור ביותר של קיטש שקיים. הם מציעים צחוק כל כך צפוי מראש שהוא מוקלט מראש.  הקרדשיאנס הם קיטש מוחלט, תואמי ההקרדשיאנס בישראל -כמו שרה נתניהו -הם קיטש.

חוגי ציור ברחובות: דימויים מסחריים כאמנות-אנדי וורהול.

אז למה יש כל כך הרבה קיטש? והאם יש עכשיו יותר קיטש ממה שהיה אי פעם?  האמת היא שאמנות  דתית פופולרית מאז ומעולם הייתה שמורת טבע של  קיטש, חשבו על פסלים וציורים של ישו התלויים בכל מקום במדינות עולם שלישי כמו ארצות הברית, הקיטש נולד יחד עם האמנות והוא מעין צל הכרחי שלה .קלמנט גרינברג הדגיש כי "התנאי המקדים לקיטש, מצב שבלעדיו לא יהיה קיטש בלתי אפשרי, הוא זמינות קרובה למסורת תרבותית מעוצבת במלואה", קיטש אינו מנתח  את התרבות אלא אורז אותה מחדש ומסגנן אותה. קיטש מחזק מוסכמות מבוססות, פונה לטעמים המוניים וחוויות קהילתיות משמחות.

 ואם אנחנו חושבים על תור הזהב של האמנות בתקופת יוון ורומא אז צריך להזכיר שקליגולה הוא כנראה אלוף הקיטש של כל הזמנים. אמנות הבארוק והרוקוקו שהתאפיינה במנייריזם משופע ברגשנות, דינמיות ופאר היא סוג של פיתוח אמנותי של הקיטש. עידן הנאורות היה מרד בקיטש של הבארוק  בשם התבונה. הזהב תמיד מסמן קיטש כי הוא כל כך זוהר.

בקפיצה אסוציאטיבית לזמננו. התסריטאי האמריקני קווין וויליאמסון כינה את דונלד טראמפ ב"נשיונל ריוויו" "בעל הטעם הגרוע ביותר מאז קליגולה".

טראמפ חוזר לטעם של הטרום-נאורות של האבסולוטיזם: הפנטהאוז המוזהב שלו במנהטן גדוש בשיש, ריהוט לואי ה-14 ונושאים היסטוריים שהורכבו באופן אקראי.

הפסיכולוגיה הנרקיסיסטית של הקיטש-ידיים מוכספות ביציקת אפוקסי

ישנו קשר פסיכולוגי אסוציאטיבי בן קיטש לנרקיסיזם: "ניתן לראות ברוח הברכה העצמית של הקיטש גם הונאה". קיטש אוחז ב"מראה מתחשבת ביותר", לפי הרמן ברוך, המאפשרת לאדם בן זמננו "לזהות את עצמו בדימוי המזויף… על ידי מתן נחמה, הקיטש מבצע הכחשה. הוא מטשטש אמיתות קשות ומרדים כאב אמתי. " . 

. המדיה החברתית כאמור היא מדגרת הקיטש דרך המנגנון  הנרקיסיסטי מכיוון שהן מאפשרת לאנשים למחזר את האני שלהם מבלי להתעמת עם המציאות והתרבות של האחר. במחקרים שעשו מדענים ממכון לייבניץ  ומאוניברסיטת וירצבורג. הם הצליחו להראות שיש קשר בן צורה מסוימת של נרקיסיזם נרחבת לפעילות במדיה החברתית.

אלגוריתמים אומרים לנו אילו ספרים אנחנו אוהבים, לאלו אנשים ודעות עלינו להיחשף , ואלו תמונות יופיעו בפיד שלנו, על סמך בחירות קודמות. המבנה הנרקיסיסטי של המודל הזה ברור. באמצעות אלגוריתמים, סימנים מכומתים ומסווגים ועלפי ההנחיות של צורות מופשטות של מצוינות. בעולם מעוצב, העצמי הופך להיות ההתייחסות האתית היחידה שנותרה. אנחנו משכפלים את עצמנו שוב ושוב דרך תיבת התהודה של הרשתות החברתיות ואגב כך מרדדים לדרגת קיטש את המציאות.

 הרולד רוזנברג אמר : "אין מושג נגד לקיטש. הניגוד  שלו אינו רעיון אלא מציאות".  למעשה הרשתות החברתיות הן מרד במושג המציאות. הן מציעה במקומה תחליף. העולם הקיטשי של פייסבוק , אינסטגרם וטיק טוק . "אמיתות אלטרנטיביות" שהן "תיאוריות קיטש" בגלל המבנים הנרקיסיסטיים, המאשרים את עצמם.

נוכחותו של קיטש כ"המאמר המזויף המקיף והלוחץ פנימה" מטשטשת - יש שיטענו שמכלה - את המציאות שהיא מחקה.  הרמן ברוך ראה בתכונה הטפילית של הקיטש את עוונו היסודי, וכינה את הקיטש "האויב שבפנים". הוא השווה את ההבדל בין אמנות לקיטש לפילוג המוחלט בין טוב לרע: "האנטי-כריסט נראה כמו ישו, מתנהג ומדבר כמו ישו, אבל הוא כולו אותו לוציפר".

הפסיכולוגיה של חברת הצריכה-הקיטש כביקורת חברתית

עם זאת, מובן שהתמונה מורכבת יותר. במסגרת חברת הצריכה בת זמננו איבדה האמנות חלק ניכר מן ההילה היומרנית שלה והיא נסחרת כסחורה סימבולית נוספת בזרם אינסופי של סחורות. במצב זה הקיטש משקף  מציאות קפיטליסטית שאינה ניתנת להכחשה, ובו בזמן מתפקד כראי מוקצן וביקורתי שלה.

אם הקיטש מתחרה במציאות ובו זמנית מחקה את השפעותיו, אזי האמת של הקיטש קיימת ביצירתו הממומשת. גילו דורפלס זלזל בקיטש בשל אופיו המזויף: "אם עלינו להכיר בייצור המוני של חפצים תעשייתיים שנועדו במקור לטיפול כזה כאותנטיות לחלוטין, עלינו להתייחס לכל רפרודוקציות של יצירות ייחודיות אשר נתפסו כבלתי ניתנות לחזרה כמקבילה לזיופים אמיתיים. ." בין אם מעתיקים יצירת אמנות קיימת או יוצרים  יומרה של מציאות אלטרנטיבית , ישרות הקיטש סותרת את הסתירה המובנית שלו כ"זיוף אמתי".