אמליה אולמן- האמנות הפסיכולוגית של רשתות חברתיות

אמליה אולמן- האמנות והפסיכולוגיה של הצגת העצמי באינסטגרם

המציאות סביבנו משתנה בצורה מהירה וקיצונית,. וחותרת מתחת לעצם ההגדרות של הפסיכולוגיה המסורתית. אם כפי שפרויד טען הגדרת הבריאות הנפשית והשפיות היא התאמה והסתגלות למציאות, ואם החלק מרכזי באותה מציאות היא המציאות החברתית - מהי שפיות בעולם שבו המציאות היא בדיה זולה?

 אם מערכת היחסים שבין הפנים לחוץ היא של דיאלוג והשפעה הדדית.  ואם אנחנו כפי הפסיכולוגיה והנוירולוגיה העכשוויות  מגלות שוב ושוב -מחווטים לקשרים, מה עושה השינוי החברתי הקיצוני המייצגות הרשתות החברתיות סביבנו לעולם הרגשי שלנו. לדרך שבה אנו חווים את עצמנו?

 האמנות מתקשרת, מגיבה ומשקפת את השינוי לפני ובצורות חתרניות יותר מהפסיכולוגיה הפורמלית.

"בכל מקרה, אתה יכול להיות בטוח בדבר אחד, אדם חייב לזייף ולו רק כדי להישאר בחיים."- אוסמו דאזאי, "השמש השוקעת"-אמליה אולמן- הפסיכולוגיה של הצגת העצמי בעולם הרשתות החברתיות.

הסדנה" -היא מרכז לטיפול פסיכולוגי יצירתי ואמנות, המאגד הן מורים לאמנות בתחומים שונים,  והן פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו . אנו רואים ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו."

עמליה אולמן היא אמנית עכשווית ילידת 1989 -ארגנטינה. עבודתה חוקרת נושאים של מגדר, מעמד וזהות בעידן המדיה החברתית. אולמן זכתה לתשומת לב בינלאומית עם היצירה פורצת הדרך שלה, "Excellences & Perfections", אותה העלתה באינסטגרם ב-2014. אולמן מדברת על "יצירתיות" "אינדיבידואליות"  ו"אותנטיות" בתקופה שבה לכאורה אלו הפכו  להגדרה החשובה ביותר של האדם מחד, ולחיקוי של חיקוי (סימולקרה) מאידך. כולם יצירתיים באותה דרך בדיוק. החיים שלנו הם העתקה של מה שחיים אמורים להיות. אנחנו מדגמנים אהבה, אושר זוגיות וייחודיות. והכי חשוב להצטלם כשאנחנו עושים זאת ברשתות החברתיות. הסיסמה הידועה fake it til you make it (חקה את עד זה- עד שזה יהפוך לאמיתי-בתרגום מסורבל) , מקבלת מימד אירוני ואבסורדי בעולם חסר יכולת להבחין באמת כל שהיא- הכל יחסי ציבור-אין מציאות כלל.

"לא כך. הוא רצה שזה יהיה אמיתי".- סוזן קולינס, "תופס אש", אמליה אולמן -האמנות הפסיכולוגית של הדמות הבידיונית כסוג של אמת רגשית.

יצירתה של אולמן מאופיינת לרוב בשימוש שלה במדיה דיגיטלית ובחקירת האינטרנט כפלטפורמה לביטוי אמנותי. היא מרבה לעבוד בווידיאו (גם קולנוע), צילום ומיצב, ולעתים קרובות משלבת אובייקטים יומיומיים וחפצים שונים בעבודתה. עבודתה מאופיינת בשימוש בצבעים עזים, בקומפוזיציות נועזות ובחתרנות תחת צורות אמנותיות מסורתיות.

אולמן היא תמיד במובן עמוק מאוד פוליטית, והעניין שלה בצדק חברתי ניכר בבחירת הנושא. היא חוקרת תכופות נושאים של אי שוויון, דיכוי והתנגדות, ועבודתה משלבת לעתים קרובות התייחסויות לתיאוריה פמיניסטית ותפיסות חברתיות.

"שום דבר אינו עבודה ושום דבר אינו חיים, הכל פשוט אותו דבר." עמליה אולמן. האמנות של  טשטוש הגבולות הפסיכולוגי בן בדיה למציאות 

"Excellences & Perfections" הייתה הופעה בת שלושה חודשים .בין אפריל לספטמבר 2014, שבה אולמן הפכה את עצמה למשפיענית אינסטגרם סטריאוטיפית. היא פרסמה תמונות של התלבושות, הארוחות והאימונים שלה, ועצבה בקפידה דמות של אישה צעירה, יפה ומצליחה.  אולמן הציגה את עצמה באינטרנט בתור 'נערת אינסטגרם'. באמצעות האשטאגים פופולריים של מיקרו-סלבריטאים ברשת החברתית הפופולרית, עבודת הפרפורמנס בת שלושת חלקים חקרה כיצד נשים מציגות את עצמן באינטרנט. הפרויקט, הראה את אולמן לוקחת על עצמה את התפקידים של 'ילדה חמודה', ''sugar baby" ו'אלת החיים'. הדמויות הללו נבחרו, אומרת אולמן, כי "נראה היה שהן הטרנדים הפופולריים ביותר ברשת (לנשים)".

אולמן סידרה  אותם ל"סדר שיכול להיות הגיוני כנרטיב", אינסטגרם.  עמליה עוברת לעיר הגדולה, נפרדת מהחבר שלה מזה זמן רב , עושה סמים, עוברת ניתוח פלסטי, מנסה להתאבד , מתנצלת , מחלימה ומוצאת חבר חדש. עד לפרסום הסופי של הפרויקט ב-19 בספטמבר 2014, אולמן צברה 88,906 עוקבים (לחשבון יש כעת יותר מ-110,000). רק אז חשפה אולמן שהתמונות מבוימות בקפידה, ושהיא בעצם מבקרת את התרבות המבוססת על התדמית שהיא יצרה. ההופעה עוררה ויכוח נרחב על האותנטיות, הלחצים של המדיה החברתית והקשר בין אמנות וטכנולוגיה.

אתה לא נראה מזוייף כשאתה מעמיד פנים שלא במודע."- טובה בטא, "האב הקדמון שלי היה אסטרונאוט קדום"-אמליה אולמן: "מהו אמיתי ומה הצגה? האמנות שואלת את השאלה הזו כבר אלפי שנים".

אחת היצירות הבולטות ביותר של אולמן היא "Stock Images of War", סדרת צילומים שיצרה בשנת 2017. הצילומים מציגים סצנות של עימות ואלימות, אך התמונות מורכבות באמצעות חפצים וחומרים יומיומיים. לדוגמה, תמונה אחת מתארת אזור מלחמה שנוצר באמצעות מגזרות נייר של טנקים ורובים. אחר מציגה קבוצת חיילים העשויה מאריזות חומרי ניקוי ביתיים. התמונות שובבות ומטרידות כאחד, מדגישות את האבסורד שבאלימות ובמקביל חוקרות את הדרכים שבהן אנו מעבדים וצורכים דימויים של מלחמה.

בשנים האחרונות, עבודתו של אולמן המשיכה להתפתח ולהתבגר. מהצגה מעט סטריאוטיפית וביקורתית  של הדרך בה אנו מציגים את החיים הדמיוניים שלנו במציאות העכשווית -היא עברה להצגה מורכבת יותר ואמפטית יותר של הצרכים הרגשיים והאנושיים העומדים מאחורי החזית שאנו מציגים. היא מדברת על המציאות הרגשית מאחורי הבדיה שלנו- ובכך אולי מתקרבת יותר מכל לצורה האמפטית שבה ציכוב מציג את הדמויות שלו. .

 אולמן הציגה את עבודותיה בגלריות ובמוזיאונים מרכזיים ברחבי העולם, ואמנותה זכתה לשבחים רבים על מקוריותה ועומקה האינטלקטואלי. עבודתה של אולמן היא תזכורת רבת עוצמה לחשיבותה של האמנות כאמצעי לביקורת ואתגור  הסטטוס קוו, ולתפקידה של המדיה הדיגיטלית בעיצוב התרבות העכשווית.

"כנות - אם אתה יכול לזייף אותה זה, יש לך את זה."- ג'ורג' ברנס. פסיכולוגים ראשון לציון: כנות וספונטניות כככישורים הנרכשים דרך חיקוי. אמליה אולמן מתוך "מצויינות ומושלמות"

ב2021 הציגה  אולמן בפסטיבל סנדרס את הסרט El Planeta החוקר פריבילגיות, עוני ונשיות בעיר ספרדית (בה גדלה אולמ)ן  שלאחר משבר פיננסי עולמי, ועוקב אחר צמד נשים -אמא ובת (לאונור ומריה המגולמות על ידי אולמן ואמה האמיתית, אייל) כשהן מנסות לנווט את חייהן במצוקה לקראת ההרס הכלכלי המתקרב שלהם. "זה מבוסס באופן רופף על שני האנשים האלה מהעיר שלי שלכאורה היו סוג של רמאים, אם ובת", אמרה לי אולמן. "הם העמידו פנים שהם עשירים -במין רעיון שהוא קריקטורה של מה זה  להיות עשיר."

אמליה אולמן -"הם קליעים מזויפים, אז למה אני מרגישה שאני מדממת?"- ג'ודי פיקולט, "התנהג בזהירות".  פסיכולוגים רמת גן: הגבול בן הזהות הבידיונית שלנו לזהות האמיתית נוזלי ודינמי.

בעוד שהן משקפות את ההגזמה של הדמויות האמיתיות מהן קיבלו השראה, ההופעות של הזוג אולמן אף פעם לא מרגישות מופרזות או לא אותנטיות. במקום זאת, המאפיינים שלהם לוכדים את המורכבות המרובדת של ההתנהגות האנושית. אולמן זוקפת את זה לזכות אמה, ומציינת כמה קשה היא עבדה כדי להיכנס לדמות. "בחיים האמיתיים, היא שונה מאוד", מסבירה אולמן. "היא לא אישה ספרדית שמרנית; היא בתחפושת."

אבל אולמן גם מתוודה שבבימוי אימה  היו כמה אתגרים. היא נזכרת בטייק הראשון של סצנת מריבה -שאייל התמודדה איתה. תוך שהיא מחפשת הצגה אותנטית של מריבה בין אם לבת, אולמן חבשה בנחישות את כובע הבמאי שלה. "אמרתי כאילו, 'אמא, תעליבי אותי כמו שהעלבת אותי בעבר!'" היא צוחקת. "אני חושב שבשביל שחקן, אחד הדברים הראשונים שאתה מבין הוא שכולם רעים לפעמים. היה לה קשה להודות שבנקודות מסוימות בחיים היא צרחה עלי ודברים כאלה". היא ממשיכה: "היו חלקים שדרשו יותר חזרות; הייתי צריכה לגרום לה להרגיש בנוח ולהבין שהסיכון שווה בשביל התוצאה: לעשות סרט טוב".

פיסול בחוטי ברזל. אמליה אולמן. מהו האמיתי? "אף אחד לא באמת מרמה אחד את השני", אומרת אולמן על הדמויות בסרט הבא שלה. "אבל הם מסתירים דברים.

בדומה לפרסונה של אולמן ב- Excellences & Perfections , הגיבורים באל פלנטה מנסים לשמור או להציג  אורח חיים שהם לא יכולים באמת להרשות לעצמם. "הרעיון הזה של הרצון והצורך לרצות להיות במקום אחר לקוח  מאנשים סביבי", אומרת אולמן. "זה עוסק ברעיונות מסוימים של איך הייתה הפוליטיקה בספרד, מעורבבים עם רעיונות על הדרך של הצגה והייצוג של עצמך. כשאנשים שמרנים בספרד מתלבשים בצורה מסוימת, בין אם הם עשירים ובין אם לא, זה קשור במידה רבה לתפיסה הפוליטית שלהם - של מה זה להיות "ראוי".

רכוש ובית הוא רעיון שלאונור ומריה נאחזים בו בטירוף. הם מעכבים את המציאות של האובדן על ידי כך שהן חיות את חייהן לכאורה במלואם: מתלבשות בפאר, עושות שופינג חלונות ראווה ונהנות מארוחות מסעדה יקרות בכרטיסייה הלא קיימת של החבר הפוליטיקאי של לאונור, שהמציאה אמה. רק כאשר מריה מתמודדת עם המחשבה על שהייה במקלט לחסרי בית היא מביעה עצב. הרגש מאחורי הסצנה הזו, נזכרת אולמן, נובע מניסיון העבר האמיתי של אייל שאין איפה לגור: "החלק היחיד בסרט שמאולתר הוא כשאמא שלי מדברת בטלפון, והיא מספרת את הסיפור האמיתי שלה. היא מדברת על כך שהיא לא הלכה למקלט חסרי בית - היא לא יכלה לעשות את זה".

אמליה אולמן ציורים וקולאז'ים- "מכיוון שאני למעשה לא בן אדם אמיתי, התגובות הרגשיות שלי מוגבלות בדרך כלל למה שלמדתי לזייף."- ג'ף לינדזי,דקסטר.

ההנחה שאנשים נואשים צריכים לצפות לפחות (להיות לכאורה "מציאותיים") היא משהו שאולמן מבקשת בלהט לחשוף ולגנות. אל פלנטה מאתגרת את הענווה: לאונור ומריה בוחרות בחיים בנוחות על פני התפלשות והתקבעות במצבן. אולמן מכירה בכך שסוג זה של קבלת החלטות עשוי לבלבל את אלה שלא חוו עוני (והוא סוג של הכחשת מציאות לכאורה) אך מאמינה בתוקף שהדמויות ראויות לחמלה והבנה ולא לשיפוט. "אם את עקרת בית בגיל העמידה שבילתה את כל חייה בגידול ילד, ומנסה למצוא עבודה ויש לך כמעט אפס אפשרויות לעבודה, ואת צריכה ללכת למקלט חסרי בית", היא אומרת, "זה קורע לב. זה לא קל."

אמליה אולמן -נערת אינסטי-אמנות ההאחזות בדימויים בידיוניים. פסיכולוג יבנה:  "אני משוכנע שחיי אדם מלאים בהרבה דוגמאות טהורות, שמחות ושלוות של חוסר כנות,  אנשים המרמים האחד את השני בלי שיווצר(באופן מוזר) כל פצע.  אנשים לא מודעים אפילו לזה שהם מוליכים שולל אחד את השני."- אוסמו דאזאי, "לא עוד אנושי".

אל פלנטה הוא הערכה מחדש מקורית ואמפטית לחלוטין של האופן שבו העוני מוצג על המסך. לכאורה על פי מראה חיצוני בלבד, אנו משוכנעים שליאונור ומריה מנהלים חיים פריבילגיים; בהתחלה, אנחנו מאמינים בחזית שהן מציגות לעולם. רק לאחר שאנו מזהים את העדר הגיוון-את כך שהן לובשות שוב ושוב את אותן בגדים- ואוכלות שוב ושוב את אותו אוכל - אנחנו חושדים באושר (האם זו דרך החתרנית שבה אולמן מציעה לנו לחשוד בתדמיות שאליהן אנחנו נחשפים?) . אולמן חושפת במהרה את חומרת המצב של הזוג: באמת אין להם כסף. "לפעמים, אנשים לא באמת מבינים כי הם לא היו שם - הם מעולם לא חשבו על זה", היא אומרת. "הם תמיד חושבים ש[עוני הוא] פתאומי מאוד, אבל זה לא המקרה. אולי אתה מאבד הכל, אבל עדיין יש לך את הבגדים שלך שלבשת לפני חודשיים. אתה לא הופך פתאום להיות מרופט לגמרי."

תוך שימוש בנוף הסוציו-פוליטי של עיר בסערה כלכלית, אולמן מגלה שהחוסן, לא השטחיות, הוא זה שמאפשר ללאונור ומריה לשמור על הדימוי החיצוני. El Planeta מזכיר לקהל שזה חיוני לשמר את תחושת העצמי, אפילו מול טראומה; כפי שמנסחת זאת אולמן: "תמיד יש תקווה שהחיים שלך ישתנו."