סדנה ביצירתיות-היכולת להכיל אי ידיעה.

סדנה ביצירתיות- על "ידיעה" כמחסום יצירתי ועל היכולת להכיל אי ידיעה.

הפעם בקורס בחשיבה יצירתית-על לדעת הכל- כי אין סכנה יותר לפיתוח חשיבה יצירתית, יצירתיות ולמעשה לחיים שאינם קפואים, מלדעת יותר מידי. עוד על שמירת מרחב של חוסר ודאות כאן.

"במונחים קליניים, ידיעת הכל רוצחת את החוויה והיא שכיחה מאוד. השכנוע העמוק של האדם שהוא יודע את מה שאינו יודע ושעמדתו צודקת, מעצב את החוויה לאורך ערוצים צרים מאוד. האדם משתמש באמיתות שהוא מגלה כדי לעוור את עצמו מפני אמיתות אחרות. מה שנוצר הוא סוג של צפידת מוות נפשית. האדם גוזר את מידות החוויה כך שתתאים לדעות הקדומות שלו, במקום לסבול את התהפוכות הכרוכות בטבילה במים חיים. האדם נמנע ברצון מלהתמודד כראוי עם תחושה שהוא מעמיד פנים יודע יותר ממה שהוא יודע לטובת הנוחות שבשליטה בסובייקטיביות לא מאורגנת ומבולבלת... קשה לשאת את המתח של תוצאות חסרות ודאות. ידיעת כל חוסמת חוסר ודאות.-מייקל אייגן-'תחושת מוות נפשי'.

"אני יכול לחיות עם ספר וחוסר ודאות. אני חושב שזה מעניין יותר לחיות ללא ידיעה, מאשר להאמין שיש לך תשובות שעלולות להיות שגויות...  כדי להתקדם, עליך להשאיר את הדלת ללא ידוע -פתוחה." ריצ'רד פ. פיינמן-'חוסר הוודאות של המדע '(1963)

רנה דקארט  מי שנחשב לאבי המתמטיקה, הרציונליות והפילוסופיה המודרנית ושאותו אנו נוהגים לצטט בחלקיות מעוותת: "אני חושב, משמע אני קיים" -הקדים ספק לכל ידיעה. האמירה המקורית מורכבת הרבה יותר. ומתארת את הרציונליות בצורה חדשה ומהפכנית :Dubito, ergo cogito, ergo sum", אני מטיל ספק, משמע אני חושב, משמע אני קיים. אי ידיעה היא תנאי לחשיבה ולקיום.  אני לא חושב שאנו מודעים באמת לכמה שהידיעה חוסמת אותנו מלקלוט את המציאות בצורה ממשית עוד קודם שנדבר על חשיבה יצירתית ופיתוח חשיבה יצירתית. ואני מדבר הן על המציאות הטכנית הקונקרטית, ועל אחת כמה וכמה  על המציאות הרגשית המורכבת יותר. אני מדבר הן על המציאות החיצונית, והן על זו הפנימית.

בכל קורס רישום שאני מלמד בו, המחסום הראשון לאפשרות ראיה והתבוננות בכלל -הוא הידיעה. אני עורך עם התלמידים תרגיל, אנחנו מציירים בובת ציור בתנוחה מורכבת,  לאחר מכן אני שם בינם לבן הבובה לוח זכוכית, אני מבקש מהם לעצום עיין אחת ולצייר על הזכוכית בטוש את האובייקט מנקודת המבט שלהם.  אנחנו משווים בן התוצאות. הפער הוא עצום. היחסים בן החלקים השונים בבובה אחרים לחלוטין. התלמידים מציירים חלקים שלא ניתן לראות כלל מנקודת המבט שלהם. אני מצביע על ההבדלים הללו , על הפערים, ואנו חוזרים לרשום. מותר להם להיעזר ברישום על לוח הזכוכית או לצלם את הבובה מנקודת מבטם ולהשתמש בצילום, למרות זאת חלק גדול מהם חוזר על אותן שגיאות (בתסכול רב). הם לא מסוגלים להשתחרר מהסכמות המתארות את הבובה במוח. הם יודעים ששתי הידיים שוות באורכן ולכן יציירו אותן שוות, למרות שמנקודת המבט שלהם- הן לחלוטין לא נראות שוות. הידיעה משתלטת על הראיה. ברגע שהמוח יוצר דפוס, קשה להשתחרר ממנו. למעשה המוח מקטלג דפוסים כסמלים, בדומה למילים בשפה. זו שיטה חסכונית ויעילה אבל עם מחיר של איבוד של המגע במציאות ואובדן של הגמישות המאפשרת פיתוח חשיבה יצירתית.

בעבודה עם ילדים על רישום וציור, אחת התופעות הבולטות לעין , היא כישרון הרישום והיצירתיות של ילדים עם קשיים ברכישת שפה. נראה שהשפה כדרך לאכסון מידע, וליצירת סכמות של ידע משתלטת בשלב ההתפתחות הזה על היכולת הוויזואלית היצירתית. כשאותם ילדים מתחילים לעבור טיפול , והטיפול מצליח, היצירתיות פוחתת ולפעמים הם אף מאבדים את העניין בציור.  הציור היווה דרך לעבד את המציאות, עתה אין להם צורך בו יותר. כאשר המציאות מעובדת. אין צורך להתבונן בה. תופעה ידועה אחרת החוזרת במחקרים רבים היא אבדן היצירתיות בכיתה א' ולאורך הלימודים - מבקרים רבים של מערכת החינוך מדברים על בתי הספר כמי שמלמדים איך לא לפתח חשיבה יצירתית. אפשר לדבר על התופעה מנקודות מבט שונות, אבל דרך חשובה לדבר על זה היא להצביע על הקניית ידע במקום סקרנות ותהליך חקר.  אחת הסיבות העיקריות לכך שצעירים יצירתיים יותר ממבוגרים, (כמובן שמדובר כאן על אמת סטטיסטית ויש דוגמאות רבות ליצירתיות אצל מבוגרים) היא העובדה שככל שאתה מתבגר אתה יודע יותר. הידע שלנו סוגר עלינו. הן הידע הלוגי והן הידע הרגשי.

אין במה שאני אומר טענה נגד צבירת ידע או למידה. לא במקרה המוח פיתח אפשרות לאכסון ידע -זו דרך חסכונית ויעילה.  חשיבה יצירתית הינה אופציה בזבזנית בחיי היום יום. המשאבים הדרושים לקליטת מציאות בצורה בלתי אמצעית ועיבוד שלה בצורה חדשה הם גדולים.  אני מאמין שסקרנות מביאה לידע. אני עצמי סקרן לגבי נושאים רבים ומשתדל לצבור ידע, אולם יש הבדל בן צבירת ידע כמסמן אפשרויות לבן תפיסת הידע כאמת מוחלטת וכסילוק אי הוודאות. אני טוען שתי טענות נפרדות: לכל ידע מטבעו יש מגבלות, ועליו להיות מאוזן על ידי ספק. וטענה נוספת  וברובד אחר -היא על חשיבות השמירה על מרחב של אי וודאות .

 המציאות אינה משחק שח מט, בה אתה יכול לצפות הכל, המהלכים גלויים והמערכת סגורה. זוהי מערכת פתוחה מלאת סתירות פנימיות ופרדוקסים. ידע מטבעו מוגבל, הוא תלוי הנחות יסוד היסטוריות, לוגיות ורגשיות. הוא מסמן הווה ולא עתיד.

"גאונים אמתיים מודים שאינם יודעים דבר."

"אני מאמין באינטואיציה והשראה...אני לפעמים מרגיש שאני צודק, אני לא יודע שאני צודק."-אלברט איינשטיין 

יותר מכך גם אני טוען שגם אילו ניתן היה באמת להשיג ידע מוחלט-ידע המאפשר לצפות את העתיד, המחיר של זה היה הרס של חווית החיים עצמה. ובוודאי של היצירתיות והחשיבה היצירתית.

"הדבר היפה ביותר שאנו יכולים לחוות הוא המסתורין. זהו המקור לכל אמנות או מדע- אמתיים. מי שלא עוצר יותר בתחושת פליאה כשהוא עטוף ביראת כבוד-יכול להיחשב כמת, עיניו עצומות. התובנה על מסתוריות החיים, כרוכה תמיד בפחד, והביאה לעלייתה של הדת. הידע שהבלתי חדיר עבורנו במחשבה-באמת קיים-מנוסח כחוכמה העליונה, כיופי מוחלט. ידע שבאמצעים המוגבלים שלנו יכול להיות מובן רק בצורות הפרימיטיביות ביותר."-אלברט איינשטיין.

 אני  מציע להטיל ספק במה שאנו יודעים,  ואולי הטלת הספק הראשונה היא לגבי הוודאויות שלנו לגבי עצמנו.