מטפלים ברחובות-עידן החרדה

 חרדה כתוצר של תרבות

"חרדה היא סחרחורת החופש."-סרן קירקגור, 'מושג החרדה: התלבטות פסיכולוגית פשוטה בנושא הדוגמטי של החטא התורשתי.'

היחס אל החרדה בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה,  נע בן תפיסת החרדה כמצב טבעי בעל יתרונות לא פחות מחסרונות, לבין תפיסתה כממד מרכזי של סבל נפשי.
בתקופתנו המאה ה-21- מושגים  כגון התקף חרדה, פאניקה, הפרעת חרדה כללית, הפרעת חרדה חברתית ופוביה ספציפית, מייצגים דרכים נפוצות לחשוב על חרדה  - כמשהו שלעיתים קרובות הוא פתולוגי וראוי לטיפול. לעומת מחלות ותסמונות פסיכיאטריות אחרות -הרגשות המרכיבים את הפרעות החרדה הם בסיסים יותר ונחווים בצורה רחבה ונפוצה יותר באוכלוסייה:
פחד (תגובה רגשית לאיום קרוב)
וכמובן חרדה (רגש הקשור לציפייה לאיום).

 היסטוריה מקוצרת של החרדה

כיוון שחרדה מוכרת כמעט לכל אדם כרגש שכיח ואפילו בעל ערך, נראה שלקחו לא מעט שנים עד שבממסד הרפואי הופנם הרעיון שהיא יכולה להיות הבסיס לפתולוגיה.
למרות שהפרעות חרדה נחשבות כיום לסוג הנפוץ ביותר של הפרעות פסיכיאטריות בארצות הברית ובישראל - המשפיעות על עד 31% מהמבוגרים בשלב מסוים בחייהם - חרדה לא תמיד הוגדרה כבעיה מוכרת בבריאות הנפש. תפיסת חרדה כנושא פתולוגי  התפתחה עם הזמן מסיבות רבות, חלקן חברתיות  ותרבותיות וואלו תרמו ואיפשרו ראיה שלה  כדאגה קלינית מרכזית.
מבחינה היסטורית, לא נתפסה  חרדה כתחושה מובחנת,  אלא הופיעה מעורבת לעתים קרובות עם תסמינים אחרים באופן שהסתיר את משמעותה.
לדוגמה, ב-(1881), הנוירולוג האמריקאי ג'ורג' מילר בירד תיאר את הסיבות למה שהוא ראה כמגפת הפחד בתרבות האמריקאית. האבחנה הספציפית שלו הייתה 'נוירסטניה'.

 חוגי ציור -לצייר חרדה "אחרי הכל, מה זה אושר? אהבה, אומרים לי. אבל אהבה לא מביאה ומעולם לא הביאה אושר. להיפך, זהו מצב מתמיד של חרדה, שדה קרב; אלה לילות ללא שינה, אנו שואלים את עצמנו כל הזמן אם אנחנו עושים את הדבר הנכון. אהבה אמיתית מורכבת מאקסטזה ויסורים".- פאולו קואלו, המכשפה מפורטובלות.  החרדה כתנאי לאהבה.

חלק ניכר מהאבחון כלל תחושת חרדה, אך  גם מגוון תסמינים פסיכולוגיים ופיזיים אחרים, מקוטלגים על פני רשימות ארוכות, הכוללים נדודי שינה, דפיקות לב וכאבי גב.
הנוירסתניה הפכה למושג תרבותי רחב ובעל השפעה באותה תקופה. הרעיון עורר הדים כתגובה לשינויים החברתיים והטכנולוגיים שנתפסו כמהירים מידי ומערערים; בירד הטיל אשמה רבה על תומס אדיסון והמצאותיו. עם זאת, כאבחנה רפואית, נוירסתניה נעלמה במהירות. אנשי מקצוע רפואיים החלו לפקפק בחומרת העצבנות כשלעצמה; הם נטו להתייחס לתסמינים אחרים הקשורים אליו, כגון תלונות קרדיווסקולריות, כראויים יותר לטיפול. בירד עצמו תרם לירידה זו בטענה שהעצבנות הזו תתפוגג ככל שהתרבות האמריקאית תשתכלל.
בעשורים הבאים, היה זה  זיגמונד פרויד שעשה רבות כדי לחדש את הגדרת החרדה כתופעה נפשית מרכזית, החל בניסיון לנתק אותה משאריות הנוירסטניה. הוא ראה  בחקר הפחד והחרדה, בעיה שפתרונה ישליך על הבנת כול חיי הנפש. גם ממשיכיו נטלו על עצמם את המשימה הזו, תוך שהם מתארים, בין השאר, את הסיבות החברתיות המגבירות את החרדה.
באמצע המאה ה-20, החרדה שוב תופיע כנושא משמעותי וכביטוי תרבותי של אי נוחות, בספרות וקולנוע כתוצר של השינוי הטכנולוגי, החברתי, והכלכלי המהיר.
אולי הביטוי המפורסם ביותר לנושא זה היה שירו של אודן W H Auden-  "עידן החרדה" (1947)  -  שיר שהפך למושג עד ימינו אנו ( סימפוניה מאת המלחין לאונרד ברנשטיין  נכתבה בהשראתו. "עידן החרדה" הוא גם כותרת הפרק הראשון של "חוכמת חוסר ביטחון" מאת אלן ווטס (1951). בשנת 2019 פורסם הרומן הראשון של המוזיקאי פיט טאונשנד . הכותרת שלה היא עידן החרדה.)

חוגי ציור רחובות- לצייר חרדה- לשמוע את המשפט "זו התקווה היחידה שלנו" תמיד מעורר חרדה, כי זה אומר שאם התקווה היחידה לא עובדת, לא נשאר כלום".- למוני סניקט, הספר הריק. פסיכולוגים ברחובות על הקשר בן תקווה, ציפייה וחרדה.

התיחסויות תרבותיות ופסיכולוגיות לחרדה

. חוץ מאודן היו אחרים שתמכו בהגדרת החרדה כהפרעה המגדירה את התקופה. ספרים "כמשמעות החרדה"  The Meaning of Anxiety (1950) מאת רולו מיי,  וספרות פסיכולוגית וסוציולוגית נוספת עסקו בחרדה כתוצר ובעיה מרכזית של התרבות העכשווית וניסו לחשוף את הערך החיובי של דיבור על חרדה כנגד התעלמות ממנה.
החרדה משתלבת היטב גם בתעשייה הרפואית המתפתחת.  מילטאון,(Miltown ) תרופת חרדה ראשונה בסדרה רבת מכר, הושקה בשנות ה-50, והובילה לעידן חדש של טיפול ב'בעיות עצבים', כולל 'התמוטטות העצבים' (אשר חרדה נחשבה לתסמין מרכזי שלה). בתור כדור הרגעה קל, מילטאון פעלה במהירות ויעילות בהרגעת עצבים באופן שנתפס באותה תקופה  כמופלא. פרסומות התמקדו ביכולת שלה לטפל במתח וחרדה, ועודדו את הצרכנים לראות את אי הנוחות היומיומית שלהם בצורה חדשה - כמצב שניתן לטפל בו.
אבל  פריחת עידן החרדה של אמצע המאה היה קצר מועד. עלייתה ונפילתה של מילטאון היו מהירים. חלק מהבעיה התמקדה בתרופה עצמה, במיוחד בפוטנציאל להתמכרות ולשימושים אסורים.
אולם הדיון בתרופה עודד חזרה לשאלה היסודית יותר- האם יש להתייחס לחרדה כבעיה שיש לטפל בה באמצעות תרופות? למה להתייחס למשהו שנתפס טבעי ואנושי וכל כך נפוץ -כבעיה פתולוגית?  ואולי פשוט החרדה היא תגובה טבעית ?
הפסיכולוגיה האבולוציונית, אחרי הכול,  טוענת שפחד וחרדה (וגם כאב ) משפרים את יכולת ההישרדות שלנו  על ידי כך שהם מתריעים על איומים פוטנציאליים.

חרדה כהגדרה פסיכאטרית

הבלדה על לנורה או המתים נוסעים מהר מאת הוראס ורנט-ציור שמן על בד ."פחד וחרדה מצביעים פעמים רבות על כך שאנו נעים בכיוון נכון, מחוץ לגבולות הבטוחים של אזור הנוחות שלנו, ולכיוון המטרה האמיתית שלנו."- צ'ארלס פ. גלסמן, "בריחת מוחות, פריצת הדרך שתשנה את חייך"-פסיכולוג רחובות על חרדה כאיתות חיובי.

המינוח הפסיכיאטרי הפורמלי מגדיר את החרדה עם הרבה מאותה אמביוולנטיות- על דפיו של המדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות (DSM), המספק את הסימפטומים והקטגוריות לאבחון רשמי של הפרעות פסיכיאטריות. מקומה של החרדה בדפיו התפתח והשתנה במהלך תיקונים במשך השנים המסמנים את היחס המורכב לתופעה. חרדה הוצגה באופן בולט ב-DSM-II (1968) כמוטיב, המופיע  במגוון הפרעות. תפיסת החרדה במדריך לא הייתה שונה בצורה מהותית מהדרך שפרויד ראה אותה. אבל ב-DSM-III (1980) - העדכון המשמעותי האחרון של הקריטריונים האבחוניים - החרדה הייתה הרבה פחות מרכזית.
הדי. אס. אם  מ1980 כלל קטגוריה של הפרעות חרדה, שונות וחדשות. יצירת הקטגוריה דחפה מעט את מחקר החרדה והעיסוק בה בפרקטיקה הקלינית. הקטגוריה כללה מגוון רחב והטרוגני של הפרעות ספציפיות, אולם החרדות נתפסות כקשורות או נובעות מנושאים ספציפיים -אין תפיסה של הפרעת חרדה כנושא או רעיון של נטייה או זרם תת קרקעי שההפרעות הספציפיות הללו הן רק ביטוי שלו.
למחקר המתמקד בהפרעת חרדה אחת לא היה הרבה מה לומר על  הפרעות אחרות. כיעד קליני, החרדה התמזגה בתוך סוגים אחרים של הפרעות, ואיך שהוא נתפסה כתוצר לוואי שלהן ושל החיים
.

"זה עשה את מה שכל הפרסומות אמורות לעשות: ליצור חרדה שניתן להפיג על ידי רכישה."- דיוויד פוסטר וואלאס, צחוק אינסופי. פסיכולוג רחובות על החרדה כגורם כלכלי שתרבות הצריכה בנויה עליו.

יצירת קטגוריות של הפרעות פסיכיאטריות במדריכים כמו ה-DSM אינה רק עניין אקדמי. המושגים שפסיכיאטרים יוצרים נוטים לקבל חיים משלהם ברגע שהם מעוגנים בתפיסות האבחון ומנוסחים כהגדרות מדעיות.
דוגמא טובה לכך הוא הדיכאון (או הפרעת הקשב). בשל הקריטריונים שהוגדרו  ב-DSM, אפשר היה לראות בצדק את סוף המאה ה-20 כעידן הדיכאון. עם עלייתם של המעכבים הסלקטיביים לספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRI) כגון פרוזאק החל מסוף שנות ה-80, הפרעת דיכאון המג'ורי קיבלה משמעות מיוחדת. לפי הקריטריונים של ה-DSM, אנשים רבים אובחנו על סף הפרעת דיכאון מג'ורי. ותרופות SSRI  הפכו לטיפול הנפוץ ביותר בה. בערך בזמן שפרוזק יצאה לשוק, המספר הכולל של פניות לרופאים בשנה  בארה'ב בשל דיכאון גדל באופן משמעותי, מ-10.99 מיליון פניות ב-1985 לממוצע של 20.43 מיליון ב-1993 ו-1994. זה לא ששיעור הדיכאון פתאום הוכפל. אלא- שהדיכאון נתפס על ידי יותר אנשים כמצב רפואי שניתן לטפל בו, ולא כבעיה של אופי שיש להתבייש בה ושניתן להתעלם ממנה.
כמובן, החרדה מעולם לא נעלמה. דיכאון אולי נראה בכל מקום, אבל לאנשים בסוף המאה ה-20 היו סיבות לחרדה לא פחות מאשר לדיכאון. אכן, הפרעות חרדה מתרחשות לעתים קרובות יחד עם דיכאון מג'ורי. מטפלים בהחלט הכירו בחשיבותה של החרדה כממד של סבל אצל המטופלים שלהם: הקלה על הפחד והחרדה של המטופל הייתה חלק מהותי בהבראה ובחזרה לחיים יצירתיים,
גם אם התמקדות בדיכאון באמצעות SSRI הייתה המוקד של רוב הטיפולים. יתר על כן, חרדה המדווחת, כחוויה רגשית בסיסית, תפסה מקום גדול יותר ויותר במהלך המאה ה-20 ותחילת המאה ה21-
סיבות לכך קשורות בין השאר לשינויים במבנה המשפחה, עלייה באי-שוויון בהכנסה. אי ודאות כלכלית,  אין ספור השינויים שיצרו הרשתות החברתיות בתקשורת והקשרים הבינאישיים וגם הקורונה וההתחממות הגלובלית  . אנחנו בעיצומו של עידן חדש של חרדה.

לוציפר מאת פרנץ פון סטאק, ציור שמן על בד. "אם הייתי יכול לשקוע בשינה כמו שאני טובע בפחד, לא הייתי עוד בחיים".- פרנץ קפקא, מכתבים למילנה על חווית החרדה כחוויה בולענית.

טיפולים בחרדה

כיעד טיפולי, החרדה הפכה בולטת הן בגלל שהיא נפוצה והן בגלל שפותחו  מגוון טכניקות ותכשירים רפואיים לטיפול בה ( הטיעון כאן הוא מעגלי ופרדוקסלי- ברגע שיש לנו טיפול או תרופה לא פעם מתפתחת פרקטיקת אבחון לתופעה שאותה תרופה או טיפול הוכחו כיעילים לה) . תרופות נגד חרדה נוטות לפעול במהירות, והשימוש בבנזודיאזפינים, סוג רב עוצמה של תרופות שפותחו לראשונה לפני עשרות שנים, גדל עם הזמן. חרדה מגיבה גם לסוגים אחרים של טיפול. ניתן לטפל בה ביעילות באמצעות טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), למשל. וניתן לבצע CBT במגוון מסגרות, ללא צורך בהכרח בהכשרה מקיפה.
במסגרות בית ספריות או במרפאות, למשל, התערבויות טיפוליות בחרדה יכולות להיות מופעלות ביעילות על ידי אחיות ומורים.
גם  השאלה ארוכת השנים לגבי האם החרדה צריכה להיות מטופלת נענית בשנים האחרונות בצורה חיובית. ברור יותר ויותר שלמרות שמידת החרדה מסוימת עשויה להיות טבעית ואולי אפילו חיונית להישרדות, לחרדה יש גם השלכות שליליות בנושאי תפקוד ועל תחושת הרווחה הכללית. חרדה רבה מידי מערערת את ההישגים הלימודיים, הספורטיביים והחברתיים  בבית הספר של ילדים ובני נוער. עובדים חרדים הם לרוב פחות פרודוקטיביים. ספורטאים חרדים מתפקדים פחות טוב. עם הזמן, חרדה עלולה להוביל גם לבריאות גופנית גרועה יותר.

למרות שעדיין נותרה סטיגמה בעייתית לרוב ההפרעות הפסיכיאטריות, חרדה במידה רבה נתפסת  כשונה (כמשהו "נורמלי" יותר). חלק גדול מהסטיגמה של הפרעות פסיכיאטריות מתמקד בפחד מאלימות. התפיסה הציבורית של חרדה קשורה פחות לאלימות מאשר, למשל, סכיזופרניה.
הדעה הקדומה הבעייתית לגבי חרדה נובעת בחלקה מהרעיון שהיא משקפת חולשה. תפיסה זו הזינה את האמביוולנטיות ביחס לטיפול בחרדה כבעיה קלינית,  על פי תפיסה זו אנשים יכולים להתגבר עליה עם הלך הרוח הנכון ואולי אפילו ללמוד ממנה. עם זאת, גוברת ההסכמה לכך שמקור ההפרעות פסיכיאטריות הוא ברובו גנטי , מה שמפחית את הסטיגמה שפעם הוצמדה להפרעות שנחשבו בעבר כעניין של אופי חלש או פגם מוסרי. סביר להניח שעכשיו קל יותר להודות בפני אחרים שאדם חרד.

סדנת פיסול נס ציונה חימר, -מרק-במסגרת סדנאות אפוקסי. "העזה גורמת לחרדה, אבל לא להעז פירושו לאבד את העצמי... והעזה  בפני עצמה  הוא בדיוק להיות מודע לעצמי."- סרן קירקגור. על חרדה כמרכיב הכרחי במודעות עצמית.

שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, בוגר הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה אנליטית המוכר על ידי American Psychological Association )- ובעל .M.A בפסיכולוגיה ואמנות (התמחות בתהליכים יצירתיים). בעל ניסיון רב בטיפולי פנים אל פנים וטיפול פסיכולוגי אונליין. אני רואה ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית. " להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו." 'הסדנה' מציעה גם טיפולי נוירופידבק ברחובות בתל אביב וראשון לציון כאפשרות לטיפול קצר מועד או משלים לפסיכותרפיה.

פסיכותרפיה דינמית  כפי שאני רואה אותה היא אינה תהליך שהמודל שלו הוא רפואי, אין אנו מרפאים את האדם מעצמו, אלא תהליך שהמטרה שלו יצירתית, זהו מסע אל תוך עצמנו ואל תוך הפצע שלנו כדי להשתמש בו בצורה שתחבר אותו לחיים ולא תנתק אותנו מהם.

למידע נוסף על טיפול-ניתן ללחוץ על הצילום: