ציור מופשט וציור פיגורטיבי -יוכנוביץ' פלורה

מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים על אמנים עכשוויים פורצים ובעיקר אמניות-במסגרת קורסי הציור ברחובות,  כמו גם חוגי הפיסול ברחובות. פלורה יוכנוביץ' מציגה שילוב המתעלם מצד אחד מהקונבנציות של הפרדה בן ציור מופשט ולציור פיגורטיבי, ומאידך משתמשת במתח בין שני נקודות המבט הללו כדי ליצור ציור מסוג חדש, שהמילה היחידה לתיאור שלו- מילה שהפכה לתיאור גנאי באמנות המודרנית היא -"ציור יפה."

אם אי פעם איבדת את עצמך בציורי הקיר של טייפולו בפאלאצו קלריצ'י במילאנו או התפעלת מהתקרות של כנסיית סנט איגנציו מלויולה ברומא או לחילופין הסתובבת בשנות השישים, השיבעים והשמונים ברחוב בן יהודה בתל אביב ובחנת את כלי החרסינה המעוטרים בסגנון הרוקוקו,  שנמכרו אז בחנויות (והתעלמת מתחושת המזנון הפולני עליהן בדרך כלל הן הוצגו לצד כלי בדולח המאכסן קוביות סוכר)-אזי פלורה יוכנוביץ היא האמנית שתדבר אליך.

 פלורה יוכנוביץ'- היא אולי האמנית הצעירה המצליחה ביותר כיום. החודש (אוקטובר 2021) השיג ציור שלה-"אני אקח מה שהיא לקחה"-סכום שיא של 2.3 מיליון ליש"ט במכירה פומבית בסוטבי.

יוכנוביץ' יוצרת ציורים שובי עיין ומרשימים, בהם היא בוראת מציאות משלה, הממזגת את הרוקוקו הצרפתי והאיטלקי המפואר עם מסורת הציור המופשט, בתוצאות מדהימות.

 נראה שהמפתח מאחורי הצלחתה הוא השילוב היפיפה ויזואלית של מציאות קלאסית מפוארת מ 1730- בעת שהחיים היו לכאורה מופע בורלסקה שופע ומפואר של סצנות חגיגה, יוקרה  ורומנטיות - עם התפיסה הפוליטית והחברתית המודעת לעצמה והסתירות החברתיות של היום, במיוחד בהתייחס למנהגים, סרטים וצרכנות. 

יוכנוביץ', ילידת 1990, סיימה את לימודיה ב-2017 עם תואר שני מבית הספר לאמנות City & Guilds of London. זמן קצר לאחר מכן הציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה ב Brocket, London, מה שפתח בפניה מגוון הזדמנויות.

 תערוכת היחיד הראשונה שלה הייתה בגלריה ויקטוריה מירו בשנת 2019. בשנת 2018, היא השלימה את The Great Women Artists Residency בפאלאצו מונטי, ברשיה, 

בזמן שהותה בפאלאצו מונטי, היא הוצגה בתערוכה שחגגה את הריסטזי  בת ששת השבועות, יחד עם האמניות קייט דאן ואנטוניה שאורינג. היסטוריונית של האמנות קייטי הסל, שאצרה את התערוכה, התמקדה במיוחד בתפקיד הנשיות בעת החדשה, ובמעט האמניות הנשיות שהציגו במוסדות כמו פאלאצו מונטי ובקשיים שלהן להציג את אמנותן בכלל במהלך המאה השמונה עשרה. 

בתערוכה זו שהציגה את השקפתה של האמנית על נשיות ואובייקטיפיקציה גברית. השתמשה יוכנוביץ' בהפשטה כדי להביע את נקודת המבט שלה על החפצה של נשים על ידי המבט הגברי.  היא הביעה את העניין שלה בכך על ידי סקירת החוויה המינית של האובייקטים הנשיים  הציוריים שלה בדרך של אמפתיה כלפיהן-  בניגוד לציור פיגורטיבי  החוקר את טבעם האסתטי. במקום רק לתאר את צורות גופן, היא עוקבת אחר הלהט, הקסם והסיפוריות הייחודית שלהן, תוך שימוש באנטומיה כאמצעי. הטכניקה של משיכות מכחול מופשטות וצבעים דהויים ופסטליים מפנים מקום לקריאה סובייקטיבית יותר של הקנבס. לצופה מתאפשרת פרספקטיבה אישית על הנושא, שכן הקצוות הבלתי מוגדרים שלו מספקים הזדמנות למלא את המשמעות בצורה אישית בהתבסס על החוויות  של הצופה והידע שלו על הנושאים המתוארים. אלמנט נוסף הגורם ליצירתה של יוכנוביץ' להתבלט הוא האופן שבו היא מפרשת את הרוקוקו. עבורה, הרוקוקו הוא סמל לתנועה משחקית החוגגת את החיים .  תחושת המשחק זו  באה לידי ביטוי בכותרות היצירות. כפי שהיא עצמה ציינה, היא אוהבת לשחק עם הרעיון של שילוב בין החיוך השובבי של תנועת הרוקוקו  למאצ'ואיזם והרצינות של הציור המפושט. שני הקטבים המנוגדים הם בעיני יוכנוביץ' סמלן של תקופות אמנות שהפכו למגדריות ביותר בשני אופנים מנוגדים.  אין דבר מאתגר יותר עבורה מאשר לנסח מחדש את הנרטיב של אותן תנועות ולהימנע מהסכנה של נרטיב אחד ויחיד. על ידי כך באופן מסוים היא מאפשרת חשיבה מחדש על משמעות התקופות, ודרך זה על נקודת המבט המוגבלת שלנו כיום. בעיניה, ציור מופשט וציור פיגורטיבי אינם נפרדים. שניהם חלק מאותו תהליך, חלק מאותו טווח של אפשרויות, והצופה הוא זה שצריך לגשר על הפער.

גם למוזיקה יש תפקיד מרכזי בעבודה  של יוכנוביץ'. פלורה סיפרה שהייתה לה התגלות כשהיא נכנסה ל-Chiesa della Pietà בוונציה, שם ויוואלדי הלחין חלק מהמוזיקה שלו. 

שם, היא הבחינה בקצב בציורי הקיר הכחולים של ג'ובאני בטיסטה טייפולו, התחושה של מקצב מהיר,  של תנועה ודינמיות, הבהירה לה כיצד המוזיקה והאמנות הפלסטית כרוכים יחד ומשפיעים זה על זו. היא חשבה עד כמה אמנים כמו פרגונרד ( Fragonard) קיבלו השראה מויוואלדי. כל דבר ביצירותיה של יוכנוביץ' נשלט על ידי קצב, יש דינמיות, וכוח נשי חושני מתנגן לאורך כל הציורים שלה. היא אוהבת לתאר את מה שהיא עושה כחיפוש אחר שפה המיישבת בין פיגורטיביות להפשטה. היצירה שלה נעה בין מציאות לדמיון, סצנות וחזיונות חלומיות, כולם רומנטיים השואבים  מדמויות הרוקוקו. היא הוקסמה מזמן מהרעיון של הפטה גלנטה-fête galante - סוג של ציור המתאר את העשירים במשחקים מאוהבים תמיד ברקע של טבע ופארקים שהגיעו לשיאם  עם ז'אן-אנטואן וואטו. כאשר ציוריה של יוכנוביץ' נראים ממרחק מסוים, הם עשויים להיות מזוהים כפיגורטיביים, עבודת המכחול המרמזת שלהם נושאת הדים של סצנות משוכללות מהמאה השמונה-עשרה. אבל כאשר מתקרבים אליהם יותר, המבנה המסודר בקפידה מפנה את מקומו למרקם וצבע טהורים עם פלטת פסטל רחבה, המורכבת מגוונים ורודים מושכים, סיגליות וכל מה שיש לירוק וכחול.

כתוצאה מכך, יצירתה של יוכנוביץ' צפה במצב של מתח מתמיד  בין פנטזיה למציאות, דמיון ומימוש, הפשטה וקונקרטיות. עדינה ומחוספסת, היא חוקרת רעיונות סביב דואליות והזדמנויות, וממסגרת מחדש את הנרטיבים של הרוקוקו. היא מתאימה מחדש את המשמעות הכוללת של אמנות הרוקוקו וגורמת לו להיראות עכשווי ועדכני. היא מניחה בצד את המסורת ומחפשת נקודות מבט חדשות, ממזגת בין הקלאסי לאמנות ותרבות פופ גבוהים,  עם אינטלקט ואינטואיציה. עוברת בין העדין לדרמטי לצלילי משיכות מכחול מהירות, היא מחליפה ביניהם בקצב הבלתי פוסק של קצב החיים. כשאני עומד מול הציורים של יוכינוביץ -אני יכול להרגיש את אותה תחושת ציפה וזרימה של מחשבות האופייניים להקשבה לאדם אחר בזמן טיפול נפשי או פסיכותרפיה.  אותה חוויה שבה המציאותי, הסמלי והדמיוני על פי ההגדרות הלאקנית-מתערבבים ללא הרף ויוצרים חוויה שהיא בן חלום למציאות.

פלורה יוכנוביץ' מציגה בעניי תופעה ייחודית  של אומניות צעירות והמקום הייחודי שלהן בתרבות העכשווית. רק הן זכאיות לעסוק בפרשניות מחודשות על המבט הגברי ששלט האמנות לאורך ההיסטוריה מבלי שהפרשנות שלהן תהפוך לדוגמטית עקב החשש מהנורמות התרבותיות. היא יכולה להרשות לעצמה לדבר על ההנאה החושנית למראה אישה בחופשיות ולכן העבודות שלה מהנות וחוגגות את החיים בצורה חושית כל כך.