היעדר בפסיכותרפיה ובאמנות
היעדר,חוסר, חלל שלילי, שתיקה
אטלס ההיעדר
"מבחינה פיזיקלית זהו מקום ריק, אין שם דבר שיכול לגרום לתחושות כלשהן. כואב לי משהו שאינו קיים. הזייה. כאב פנטום…
מדוע כואב לי מה שלא קיים? מדוע אני חש בחוסר הזה, מרגיש בהיעדר? האם אנחנו נידונים לשלמות, וכל קיטוע , כל חיתוך יהיה למראית עין. דבר מה שמתרחש מעל לפני השטח, כשמתחת התוכנית השלמה נותרת ללא פגע, לא משתנה ?"- אולגה טוקרצ'וק-נדודים.
לרוב מדברים על היעדר כאובדן כואב. הכאב הוא המציין את המרחב והחלל החסר, החלל השלילי. כפסיכותרפיסט בסדנה לתהליכים יצירתיים, האמנות כמו המטופלים, מביאים אותי לחשוב על סוגים אחרים של היעדר. למשל אותם ריקנויות המתבטאות בהיעדר תחושה, או אותם חללים נגטביים שמה שמאפיין אותם זו הכמיהה לגעגועים, הכמיהה לחוש בהיעדר-כאילו היש הופך לכמיהה לאין.
"אֲנִי הָאוֹרֵחַ בְּבֵיתִי וְהַמְּאָרֵחַ. הִבַּטְתִּי אֶל מִכְלוֹל הָרִיק וְלֹא רָאִיתִי זֵכֶר לְעַצְמִי, אוּלַי... אוּלַי לֹא הָיִיתִי כָּאן."" (מחמוד דרוויש-The Butterfly's Burden).
אולי אמנות בכלל, היא ניסיון ליצור אטלס של היעדרויות, של אובדנים, של כמיהות, של החלל בין הפלנטות. אולי צריך לחשוב על האוקיינוס האינסופי של המוות כהגדרת המציאות ובתוכו מידי פעם מבליח אור חולף, גפרור שנשרף של יש. האם עיוור מלידה חסר את הראייה? מה יודע ילד שחי ללא אב על געגועים לאב? מה יודעת ילדה שמעולם לא נאהבה על היעדר האהבה? איך אנחנו יודעים שמשהו חסר אם הוא מעולם לא היה?
פעם כשיהיה לי זמן, ארצה לכתוב את האנציקלופדיה של הנעדרים והחסרים, שבתוכה ארצה לייחד מקום לאלו שלא נולדו, אלו שלא נהרו, אלו שלא ידענו על חסרונם. אטלס של חללים נגטיביים, של חיים שלא נחיו.
ציור אמתי נוגע בהיעדר. היעדר שאלמלא הציור, היינו אולי לא מרגישים בו, ובכך היינו מאבדים אותו." -ג'ון ברגר-About Looking.
פואטיקה של ההיעדר
אני אוהב את הביטוי 'פואטיקה של ההיעדר': איך ה"אין" חשוב לא פחות מה"יש," לעתים יותר. לעתים הוא בולע את היש, כפי שקורה במקרים של אבל, של גלות, אהבה נכזבת, חיים לא ממומשים, או סתם גיל מבוגר מספיק.
אבל יותר מזה-ה'אין' לא רק חי לצד ה'יש'-ונוכח, אלא מבנה את ה'יש' בדרכים מורכבות. במקרים רבים יוצר את תבניות החללים הפנימיים שלתוכם ניצוק את ה'יש' או את ה'ריק' שמושך או דוחף אותנו למלא אותו ככוח הנעה.
אנחנו חיים בעולם של רוחות רפאים וערים נעלמות מן העין, בכל המובנים.
כ-פסיכולוגים בתל אביב- אנו רואים את הכלכלה המציאותית והנפשית שלנו בנויה על מה שאין לנו, לא פחות על מה שיש לנו. כשמתחילים לראות את האין, קשה להפסיק להבחין בו. אנו אובססיביים לגבי החזרת החללים, (ואין כאן ציניות). לא ננוח ולא נרגע עד שהחור, הריק, האין-יוחזר-כי אין אובדן מורכב יותר מאובדן עמום.
כדרך להבעה באמנות , האין, הריק , החוסר, הפער, הם גם כלי וגם מטרה.
הדרך שבה המילים או משיכות הצבע , מתקבצות כדי ליצור את השתיקה שלאחריהן. הדרך שבה הן מצביעות על מה שאי אפשר להגיד, שתיקה שלרוב היא רחבה ועמוקה יותר ממה שמסמן אותה.
אומנות החוסר- "לא את ההיסטוריה של אותה לשון ניסיתי לכתוב אלא, בעצם, את הארכיאולוגיה של אותה שתיקה."-מישל פוקו -תולדות השיגעון בעידן התבונה.
היעדר באמנות עכשווית
בתחום האמנות העכשווית, חקר ההיעדרות, המרחב השלילי וכוחה של השתיקה הפכו למשמעותיים יותר ויותר. אמנים בדיסציפלינות של ציור, פיסול ואמנות אינטרנט מינפו את האלמנטים הללו לא רק כטכניקות ובחירות אסתטיות אלא כביטויים עמוקים של משמעות ורגש. כפסיכולוג בתל אביב העוסק בהוראות אמנות אני מרותק מהדרכים בהן אמנים עכשוויים משתמשים במושגים של היעדר, חלל ריק ושקט, והופכים את ה"לא-אלמנטים" הללו למרכיבים מרכזיים ביצירתם.
כוחו של המרחב השלילי בציור העכשווי
השימוש בחלל שלילי בציור - האזורים הריקים מסביב ובין הנושאים - יכול לעתים קרובות לשאת משקל כמו הנושאים העיקריים עצמם. טכניקה זו נוצלה על ידי ציירים עכשוויים כדי ליצור קומפוזיציות עוצמתיות המדברות דרך מה שאין. דוגמה לכך ניתן לראות בעבודותיהם של ציירים מופשטים כמו רוברט רימן, שהשימוש שלו בקומפוזיציות לבן-לבן מאלץ את הצופה להבחין בדקויות של הבד והמרחב שמסביב (Ryman's Exploration of White).
דרך אחרת מציג רוברט ראושנברג, שיצירתו "ציור מחוק של דה קונינג" (1953) עומדת כדוגמה מכוננת. על ידי מחיקת רישום של וילם דה קונינג, העביר ראושנברג את הפוקוס מהייצוג המסורתי לפעולת המחיקה עצמה, והזמין את הצופים להרהר בהיעדר באמנות ובכוחה של השלילה (כפי שחיים נחמן ביאליק שולל את קיום האהבה בהכניסיני תחת כנפך-ועל ידי כך מעצים את קיומה).
מיכאל גרוס -קולאז'- הצייר הישראלי שעסק בחשיפת הריק. "בכל חיפושנו, הדבר היחיד שמצאנו שהופך את הריק לנסבל, הוא אחד את השני."- קרל סאגאן. Billions and Billions. פסיכולוגים בתל אביב על הפחד האנושי מריקנות והצורך המתמיד למלא אותה.
חלל נגטיבי בפיסול
"אם לא הייתה ריקנות, לא היו חיים."-מרגרט אטווד, יקירתי
האיברים החסרים קיימים לא פחות מאלו שפוסלו, כאבי הפנטום מכאיבים יותר מהפצע שלכאורה ממשי יותר.
הדרך שבה כניסה לפרטים, חידוד של פרטים במקום אחד -צועק את העדרם במקום אחר.
"החיים אינם נמדדים במספר הפעמים שנשמת אלא במספר הפעמים שנעתקה נשימתך"
בפיסול קיים המושג הטכני, שלכאורה נראה דל ומוגבל - "חלל נגטיבי" -אבל הוא בדרכו הופך את החומר לדימוי. עקבות , זיכרונות, אור, צל, זמן. הכל מערב את הקיים והלא קיים, את מה שהיה , ומה שיש. ומה שאנחנו מצפים לו. אין לנו דרך לתפוס את היש אלא באמצעות האין, ולהפך. מדובר לא רק בעולמנו הרגשי אלא בדרך בה חושנו תופסים את המציאות. האור בלתי נראה אלא אם הוא נשבר. לאן נעלמים הזיכרונות שלנו כשאנו שוקעים לתוך דמנציה?
בפיסול העכשווי, אמנים כמו אניש קאפור ורייצ'ל וויטריד הפכו את מושג ההיעדרות לנושא מרכזי. היצירות הבולטות של קאפור, כמו "שדה ריק" ו"ירידה לתוך לימבו", משחקות עם תפיסת המרחב והעומק של הצופה, ויוצרות תחושה של אינסוף ושל הבלתי נודע (פסלי הריק של קאפור). באופן דומה, יציקות החללים הנגטיביים של וויטריד, כמו "בית", תופסות את מהות ההיעדרות, והופכות את החלל סביב חפצים לצורות מוצקות (הצלקות של Whiteread's Negative Space).
תפקיד ה'לא' והסירוב
המושג ה-'לא' באמנות - הסירוב או ההשמטה המכוונת - יכול להיות אמירה רבת עוצמה. גישה זו באה לידי ביטוי בתנועות כמו האמנות המינימליסטית שבהן צמצום הצורה והתוכן היה תגובה נגד העודפים של סגנונות אמנות קודמים. אמנים כמו דונלד ג'אד ודן פלאווין הדגימו גישה זו, תוך שימוש בצורות פשוטות,לא קישוטיות וחומרים תעשייתיים כדי להעביר את הקשב מהנוכח למה שנעדר.
למילה "לא" יש משקל ייחודי באמנות, לעתים קרובות משמשת כשלילת ציפיות, שיבוש נורמות ומרד בסמכות. אמנים אימצו את הכוח של "לא" להטיל ספק בנורמות החברתיות, לחקור דילמות קיומיות ולאתגר את גבולות צורות האמנות הקונבנציונליות. באמנות המחאה הנשית עבודתה של ברברה קרוגר מדגימה גישה זו. יצירות האמנות הנועזות המבוססות על טקסט, כמו "הגוף שלך הוא שדה קרב" (1989), מעמתות את הצופים עם מציאות נוקבת ומזמינות אותם להתעמת עם אמיתות לא נוחות. השימוש במילה "לא" ביצירתה משמש כשלילה סטטוס קוו שאנן וקריאה לפעולה.
הפניות:
The Rhetoric of Absence in Contemporary Art-Gizela Horvath
"The Power of Silence in Art" by Tate Etc.
פיסול קרמי, ברגע שאנו מגלים את יכולת ההבעה של מה שחסר, קשה לוותר עליה. "צורה היא ריקנות, ריקנות היא צורה" קובעת סוטרת הלב, אחד הטקסטים הבודהיסטים העתיקים ביותר הידועים . המהות של כל הדברים היא ריקנות." אקהרט טול,The Power of Now: מדריך להארה רוחנית. פסיכולוג רחובות על היכולת לראות את הריקנות כתוכן.
החלל הריק בפסיכותרפיה
"אמן המנסה לתקשר טראומה ימצא עצמו במהרה עומד לנוכח חוסר יכולתה של השפה למסור חוויה בלי להרוס אותה...הדבר שקשה כל כך לחשוב אותו הופך למעין מחולל מנטאלי המייצר תהליכים נפשיים."-ד"ר איתמר לוי-פרוטוקולאז'.
מוניקה-פיסול בחימר , תחמוצות, גלזורה לבנה. "דעתו שלו, שאותה הוא לא משמיע, היא שמקור הדיבור נעוץ בשירה, ומקורות השירה נמצאים בצורך למלא בצליל את נשמת האדם הרחבה והריקה מדי."- ג'.מ. קוטזי, חרפה (Disgrace). פסיכולוג רחובות על היצירתיות האנושית המתרכזת מסביב לחורים בנפש.
אלפרד ביון דיבר על סוגים של "לא דבר" , על מין חלל ריק שהאדם שלל, או לא מילא או נסוג ממנו- אבל בדרך כלשהיא שייך לו- ושיש לו השפעה על התנהגותו ותחושותיו -לא פחות מהחלל שאותו הוא ממלא.
האין יכול להיות מצויר במונחים של זמן. מרחב , או חלל, או במונחים מורכבים יותר .
"במונחים של היגיון פשוט, ניתן להבין את המיקום שהאובייקט אינו תופס כמקום שבו היה האובייקט או שיהיה, העדרו של האובייקט מורגש כנגד נוכחותו בעבר או בעתיד. עולם זה של היגיון פשוט הוא זה שבו נלכד אדם על ידיי געגוע... מה שחסר מיוחס לאובייקט החסר והאדם מאמין כי נוכחותו של האובייקט תעשה את כל ההבדל ."
מבחינת ביון המיקום שהאובייקט תפס כולל את ההיגיון הפשוט אך מרחיק מעבר לו. הקשר שבן האובייקט לבן המיקום שאינו תופס -דומה למבנה של מטפורה .
אין נוכחות שיכולה למלא את המיקום שהאובייקט אינו תופס לא יותר משמשמעות מילולית עשויה לענות על דרישות המטפורה.
מטפורה יוצרת מציאויות חדשות על ידי צירוף מונחים שיש בניהם הבדל, אם המונחים היו זהים לא היה מתרחש שום דבר יצירתי באינטראקציה ביניהם.
העובדה שאי אפשר למלא את ה"אין" במה שיש היא מכריעה. הגעגועים לירושלים, לא יתמלאו על ידי מגורים בירושלים.
"אחת ההשלכות של ניסוחו של ביון היא שהבלתי ידוע הוא חלק תמידי של החוויה. כל הדברים שהינם בעולם אינם יכולים למלא את ה-שאינו דבר. הנקודה והקו לעולם יתנגדו למשמעות ולחוסר משמעות...לא ניתן לצמצם אותם לכדי משמעות, לא ניתן להפוך אותם לבעלי משמעות לחלוטין".
מריסה לוי-חוג ציור רחובות, ללמוד לצייר את היש -קורסי ציור אבסטרקטי. "הוא יודע מה הוא ימצא אם יחפור לעומק. אין מה למהר ולפרוק את חלקי הפנימיים . הוא מבין שאין שום דבר מיוחד בריקנות, שום דבר מעניין בדיכאון".- יסמין ורגה, הלב שלי וחורים שחורים אחרים, פסיכולוגים רחובות על סוגים של ריקנות כשמוחקת.
שתיקה כביטוי
השתיקה , היא היבט עמוק של ביטוי. ניתן לראות זאת ביצירותיהם של אמנים כמו ג'ון קייג', שהיצירה שלו "4'33"" - יצירה שבה מוזיקאים לא מנגנים בכלים שלהם - הופכת את הדממה לנשמעת . באמנות חזותית, מושג זה בא לידי ביטוי ביצירות המזמינות שקט מהורהר והיוצרות דיאלוג בין הצופה לבלתי נאמר. ציורי הגריד המינימליסטיים של אגנס מרטין, עם הווריאציות העדינות שלהם בטון ובמרקם, מגלמים את כוחה של השתיקה באמנות. עבודתה מזמינה את הצופים להאט את הקצב, להשקיט את הדיאלוג הפנימי ולהתמודד עם החלל הריק לכאורה.
ויניקוט סבר, שהשתיקות הלא מילוליות בטיפול אנליטי עשויות להיות פוריות לא פחות מן החילופים המילוליים.
"אצל האמן מכל תחום שהוא ניתן לגלות דילמה פנימית הנובעת מקיום בצוותא של שתי מגמות, הצורך העז לתקשר והצורך העז עוד יותר לא להתגלות." אם הייתי מנסח זאת במילים שלי -הייתי מדבר על הצורך להיות ולא להיות -במקביל ועל המתח בניהם, כמרכיב בעצם היכולת ליצור.
אנה מוריס. לצייר אפורים. "פתאום הוא לא הרגיש דבר, או יותר נכון כלום, דממת טרום-סערה של אפס תחושה, כאילו הוא היה המקום אותו הוא תפס."- דיוויד פוסטר וואלאס, Infinite Jest. פסיכולוג תל אביב על חמישים גוונים של ריקנות.
החוסר כמרכיב יסודי בשפה ובספרות
"...את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים.
ובכל זאת בכל פעם שהוא למד מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת "שלהם",
של כולם, אפילו המלה הראשונה שלו, מלה יפה כמו "אור", הלב שלי
גם נחמץ קצת, באפס קצהו, כי חשבתי - מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה,
וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס
את כולם לתוך התיבה הקטנה "אור", עם הריש
הזאת בקצה, כמו מתג כיבוי.
את מבינה?" (גרוסמן, "שתהיי לי הסכין")
אנחנו נעשים מודעים לריקנות יותר מכל, כשאנו מנסים למלא אותה.
לפסל נפילה- "הרגשתי שפלשו אותי כל פעם מחדש, התפוררתי, התפרקתי, ונשארה רק ריקנות".- סטניסלב לם, סולאריס. פסיכולוג תל אביב על הריקנות כמקום ממנו באנו ואיליו אנחנו הולכים. החלל בן הדברים כחומר עצמו.
"בארנס מציג משוואה הקובעת שעוצמת היגון על מי שאינו עוד, זהה תמיד למידת האהבה אליו כשהיה בחיים. לכן הוא מוליך את הקורא סביב השוליים של הבור שנפער בחייו כשאשתו הלכה לעולמה, כי לדידו הבור הוא הסיפור. הוא כופה על הקורא להתבונן פנימה אל תוך החלל השחור, הוא מצווה עליו לחוש את פחד הגבהים המסחרר ולשאת את הבחילה. האין, הוא אומר לנו, הוא הממשי של הסיפור, הוא המייצג הנאמן של אשתו. אם רק היה יודע עברית, היה בארנס מגלה את מה שידענו אנו זה עידנים: שמת הוא גם יורד־בור וגם חלל." איריס לעאל על ג'וליאן בארנס
אדוארד מונק-יאוש-1894. "לשום דבר יש איכות בלתי סבירה. הוא כבד."- ג'נט ווינטרסון, Weight: The Myth of Atlas and Heracles. פסיכולוג רחובות על הקושי לשאת את משקלה של הריקנות.
ההיעדר כאובדן
ארנסט ג'ונס מראשוני הפסיכואנליזה מציג את המושג היווני אפנסיס כתחליף לחרדת הסירוס של פרויד. האפנסיס הוא האובדן. לא אובדן דרך כאב, אלא אובדן דרך איבוד עניין. האובדן של הדחף המיני, אובדן התשוקה, אובדן הקשב, דהייה לא פיצוץ, להיקבר בחיים, להיות חי מבלי לחיות. מצב של זומבי, הפחד מפני הזקנה, הפחד מפני חוסר היכולת לסיים את הכל-לבחור בן חיים למוות. הלימבו, השעמום. כפי שההפך מאהבה אינה שנאה, אלא אדישות. כך ההפך מחיים אינו מוות, אלא אפנסיס. מדבר אפור ומישורי, בו האין והיש במקום ליצור מתח ביניהם, נפגשים בממוצע, בשוויון.
Alwar Balasubramaniam, לפסל את חשיפת הפצע. "כאב אובדני כולל את התחושה שהאדם איבד את כל יכולת שהיא לחולל שינוי רגשי. הייסורים נוראיים ונראה כאילו הם לעולם לא יסתיימו. יש הרגשה שהמכות ימשכו לנצח. יש תחושות של תסיסה, ריקנות וחוסר קוהרנטיות. 'צא מזה והמשך בחייך', נשמע כמו דרישה לקפוץ לגובה מטר וחצי".- דיוויד ל. קונרוי,Out of the Nightmare: Recovery from Depression and Suicidal Pain . פסיכולוגים תל אביב על ריקנות ככאב נפשי, חורים של סכין.
"את כל חיי ביליתי בהליכה לצד בקע חסר קרקעית, בקפיצה בן סלע לסלע. לעתים אני מנסה לעזוב את השביל הצר ולהצטרף לזרם ההומה של הדרך הראשית, אבל אני תמיד מוצא את עצמי נמשך בכוח חזרה, לעבר שפת השבר, ושם אלך עד ליום בו לבסוף אפול לתהום."-אדוארד מונק
חוג פיסול ברחובות- הסדנה לאמנות. פיסול בחוט ברזל, יציקת אפוקסי, שברי זכוכית מחוסמת, תאורה. "לפי מה ששמעתי אתה אמן דיוקנאות יוצא מהכלל ויש פעם ראשונה לכל דבר, אמר האיש בלי הפנים... הוא הסיר את הכובע שהסתיר מחצית מפניו, במקום שהיו אמורים להיות בו פנים, לא היה דבר, רק ערפל מתערבל לאיטו...אולי יום אחד אוכל לצייר דיוקן של האין. הרוקי מורקמי-הרג קומינדטורה. פסיכולוגים רחובות על המורכבות של ה"אין" ועל הדרך בה אנו לוקחים בעלות על ה"יש".
שמי זיו אייל. אני אמן, מורה לאמנות ופסיכותרפיסט, בוגר הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה אנליטית המוכר על ידי American Psychological Association )- ובעל .M.A בפסיכולוגיה ואמנות (התמחות בתהליכים יצירתיים). בעל ניסיון רב בטיפולי פנים אל פנים וטיפול פסיכולוגי אונליין. אני רואה ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית. "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו."
למידע נוסף עלי ועל אפשרויות טיפול-ניתן ללחוץ על הצילום המשמש קישור:
-
סדנאות אפוקסי-טכניקה של תבליט ריק
