תמרה דה למפיקה- סיפור 

תמרה דה למפיקה  נולדה במוסקבה ב-1898 ומתה במקסיקו ב-1980. אביה, בוריס גורוויק-גורסקי, היה יהודי רוסי עשיר, סוחר ותעשיין, ואילו אמה, מלווינה לבית דקלר, באה ממשפחה פולנית אמידה. תמרה ואחיה, אדריאן וסטנצ'יק, גודלו על ידי אמם והסבים והסבתות של דקלר בוורשה. בני הזוג דקלר היו חלק מהאליטה התרבותית והחברתית, חברים של איגנצי יאן פדרבסקי וארתור רובינשטיין, בין היתר.

אביה נעלם מחייה של תמרה כשהייתה רק בת שנים ספורות ונסיבות עזיבתו נותרו כהיעדר שעיצב את חייה. היא טענה שהוריה התגרשו, אך מאמינים שבוריס גורסקי התאבד. כבוגרת, למפיקה אהבה להדגיש שהיא פולנייה. היא כנראה אפילו זייפה את תעודת הלידה שלה בטענה שוורשה במקום מוסקבה, היא מקום הולדתה. ניסיונות לשחזר את חייה ולפרש את יצירותיה של האמנית מוכיחים עד כמה הביוגרפיה שלה הייתה סיפור יצירתי שאותו עיצבה כמו הזיכרון על פי צרכיה. היא בנתה מיתולוגיה עצמית , זהות מומצאת ואמנות אותנטית ובכל אלו היא מעלה בעיני כ-פסיכולוג בתל אביב שאלות על גבולות העיצוב העצמי, מושג האותנטיות והיכולת שלנו ליצור את עצמנו.
"סיפור שנבדה היטב אינו צריך להידמות לחיים הממשיים, החיים משתדלים בכל כוחם להידמות לסיפור שנבדה היטב"  כותב יצחק באבל-הסופר הפולני יהודי הגדול.
כפסיכולוגים תל אביב בסדנה לתהליכים יצירתיים -אנו חושבים על סיפור חייה של דה למפיקה כמבשר ומשיק לסיפור הפופ ארט - אנדי וורהול "החיים כחיקוי", אבל גם על הדרך בה מהגרים חייבים ליצור את עצמם.

קורס ציור תל אביב: דה למפיקה:  דיוקן עצמי בבוגטי ירוקה. "אני חיה בשולי החברה, וחוקי החברה הנורמלית לא חלים על מי שחי בפְרִינְג'"

מריו ורגס יוסה כותב על תמרה דה למפיקה  

כיצד הציור והאמנות הפלסטית מציירת רישומים בספרות.
סיפור חייה של תמרה דה למפיקה  היווה השראה לרומנים, כולל "העירום האחרון" מאת הסופרת האמריקאית אליס אייברי.  והמחזה "תמרה" שג'ון קריזאנץ הקנדי כתב ב-1987.
מריו ורגס יוסה-כותב ב "הרומנטיקן":

-"הוא החל להתענג על כל העניין, אבל מבלי שיהיה לגמרי מודע לכך, כבר מצאו ידיו את מה שחיפש מאז התחיל בסריקתו את המדף: קטלוג הרטרוספקטיבה שהרויאל אקדמי ערך לתמרה דה למפיקה, ממאי עד אוגוסט 2004:תערוכה שביקר בה בפעם האחרונה שהיה באנגליה. שם בחלק הפנימי של קדמת מכנסיו, הוא חש שמץ של דגדוג מעורר באשכיו, ובו בזמן התגשות, כיסופים והודיה. כעת נוסף על הדגדוג חש צריבה קלה בקצה הזין. עם הספר בידיו הוא התרווח בכורסת הקריאה והדליק את המנורה שאורה אפשר לו ליהנות מהרפרודוקציות על שפע פרטיהן. בידיו הייתה זכוכית מגדלת."

קורס ציור-דה למפיקה 

"האם נכון שאפרה של האמנית הפולנייה-רוסייה תמרה דה למפיקה הושלך ממסוק, על פי בקשתה האחרונה, על ידי ביתה קיזט, ללוע הר הגעש המקסיקני פופוקטפטל? דרך מפוארת, מזעזעת מרהיבה, להיפרד מהעולם. האישה הזו כפי שמעידות עבודותיה, לא רק ידעה לצייר אלא גם לחוות עונג. היא רשמה ביד אמן תשוקה מתפרצת ובד ובד קפואה של הדמויות הערומות , הגמישות, המפותלות, הפקועות, השופעות, ששזפו עיניו בזו אחר זו."

חוגי ציור רחובות: דה למפיקה.

"בשנות העשרים והשלושים גדשה האמנית הפולנייה רוסייה-על גבותיה העשויות בקפידה, עיניה הבוערות והרעבתניות, פיה החושני וידיה הגסות-את בדיה בשפע של זימה, קפואה רק למראית עין, משום שבעיני רוחו של צופה ערני ורגיש, היעדר התנועה של הדמויות על הבד-משל היו פסלים,-נעלם והן נמלאות חיים, מתמזגות זו בזו, מסתערות אחת על השנייה, מתלטפות, מתפתלות זו בזו,אוהבות ומתענגות ללא בושה. כמה יפה, נהדר, מעורר חושים הוא מראן של הנשים האמיתות והנשים פרי הדמיון שציירה תמרה למפיקה בפריז, במילאנו, בניו יורק, בהוליווד ובקוארנבאקה, המקום שאיליו פרשה לפני מותה. תפוחות, בשרניות, שופעות, אלגנטיות, הן הציגו לראווה את טבוריהן המשולשים, שהיו חביבים במיוחד על תמרה, בדומה להשראה ששאבה מהירכיים השופעות, העסיסיות, של האריסטוקרטיות המופקרות שאותן הפשיטה כדי להעלות עליהן, תאוות בשרים מחוצפת."

ארט נובו-תמרה למפיקה

"היא העניקה נופך של כבוד ומוניטין לנטייה הלסבית ולסגנון א-לה גרסון, הוא חשב, ובזכותה הם נעשו מקובלים והפכו לחלק מחיי החברה, משהציגה אותם בסלוני פריז וניו יורק.

לא פלא שהיא הטריפה את דעתו של גבריאלה ד'אנוציו. הוא ניסה לאנוס אותה בביתו בוויטרואלה, באגם גארדה, לשם הביא אותה בתירוץ של ציור דיוקן שלו, אבל למעשה היה מוטרף מתשוקה לבעול אותה." -מריו ורגס יוסה-הרומנטיקן.

חוג ציור נס ציונה :מיניות מסוגננת-למפיקה

סגנון אמנותי

האיכות היחודית  של האמנות של למפיקה טמונה ביכולתה ליצור פרשנויות של העולם והתקופה  לשפת הציור שפיתחה- הארט נובו . הפורטרטים שציירה  היוו גלריה של טיפוסים עכשוויים, גיבורי עלילות  היום-יום של האמנית, כולל אלו שהיו חלק מהאליטה החברתית והתרבותית. האינדיבידואל התמזג עם הטיפוסי, והצורה האמנותית התאימה לנושא בצורה מושלמת. האווירה של שנות העשרים העליזות צוירה באופן מעורר בציוריה. ניתן לראות את דיוקן העצמי שלה תמרה בבוגטי הירוק מ-1929 כדימוי סמלי של אישה משוחררת באותה תקופה. מאמר ב-La Pologne ציין כי "הדוגמניות של דה למפיקה הן נשים מודרניות. הן אינן יודעות צביעות ולא בושה של המוסר הבורגני. הן שזופות מהשמש והרוח, וגופן גמיש כמו אלו של האמזונות". הזמן והמרחב שבהם למפיקה יצרה את האמנות שלה, הוא  אותה תקופה עליה כתב פרנסיס סקוט פיצג'רלד את  "גטסבי הגדול " סומנו על ידי הדקדנטיות, אבל גם השחרור של היצירתיות הנשית והמיניות.  אם מסתכלים על עבודתה של דה למפיקה  וחייה הפרטיים מנקודת מבט זו, נראה שיש בהם את כל הסממנים של אותה תקופה. אורח החיים שלה מרד בנורמות החברתיות המקובלות. למפיקה לא הסתירה את הנזילות מינית והזהות מינית המורכבת שלה.היא לא הכחישה  את פרשיות האהבה הרבות שלה עם גברים ונשים כאחת, בין אם אלו היו נכונות  או ממוצאות. גם בזה היא הקדימה את זמנה ויצרה מודל הזדהות לאמניות כמדונה שעשו שימוש מורכב  במיניות שלהן. היכרותה הידועה עם גבריאל ד'אנונציו עוררה משבר בחיי הנשואים שלה שהוביל לגירושין ב-1927.

שארית חייה:

למפיקה נישאה בשנית ב-1934 לברון ראול קופנר, הבעלים של האחוזה הגדולה ביותר באוסטרו-הונגריה. היא החליטה לעזוב את אירופה בחורף 1938, ככל הנראה נבהלה מהגל הגובר של הפשיזם באירופה. בגלל מוצאו של קופנר הם החליטו לסגור את האחוזה ולעזוב לארצות הברית. בשנות ה-40 למפיקה הפכה להיות ציירת הדיוקנאות האהובה על כוכבי הוליווד, כמו גם של האליטות החברתיות והפיננסיות. שם התפרסמה גם בחיי החברה העשירים והדקדנטיים שלה. אף על פי כן, הפופולריות שלה דעכה עם השינויים הרדיקליים באמנות שלאחר המלחמה, יחד עם הפנייה לסגנון  הסוריאליסטי והמופשט. הקריירה של למפיקה דעכה למרות ניסיונותיה הדרמטיים של האמנית לשנות את סגנונה, חיקויים של נופים סוריאליסטיים והפשטה אקספרסיוניסטית וטקסטורה. לאחר מות בעלה ב-1962, תמרה למפיקה ויתרה על הציור ועברה למקסיקו שם נפטרה ב-1980.

"הכאב החד הזה, יהפך לכאב כרוני, כרוני משמעו שהוא יימשך גם אם לא יהיה קבוע.
אולי זה אומר שלא תמותי מזה. לא תפטרי ממנו, אך גם לא תמותי. לא תחושי בו בכל רגע, אך לא ירחק היום עד הביקור הבא שלו. ואת תלמדי כמה תחבולות כדי להמתיק אותו או לסלק אותו, ואת תנסי לא להרוס את מה שעלה לך בכאב רב כל כך." -אליס מונרו,-בריחה, הבנות נשארות.

חוג ציור ראשון לציון: צייר כמחבר של  מיתולוגיה אישית, למפיקה.

"התהום מעוררת משיכה, לפעמים בלי שנהיה מודעים למשיכה הזאת. יש אנשים שאותם היא מושכת כמגנט. אלה שיכולים להציץ, להביט מטה ולחוש שהם מסוגלים לקפוץ. אני אחת מאלה. אני מסוגלת לקפוץ אל תוך הריק, ליפול כדי להיות-בסוף חופשיה,, גם אם מדובר בחופש חסר תכלית, בחופש שלא יתקיים לאחר מכן. חופשיה רק כל עוד נמשכת הנפילה" -קלאודיה פיניירו-מזל קטן-