ציורי נוף בשמן
אחת הדרכים להתייחס לנוף, ולציורי נוף, (תאורי נוף, צילומי נוף) היא כמראה או דימוי של הלך רוח, של השלכה מהפנים החוצה ,
אני חושב על דגא המשתמש בממחטה מקומטת שאותה החזיק מול האור -כדגם לציור עננים
אני חושב על אלכנדר קוזן-(1717-1786( )- Alexander Cozens
שיצר כתמי דיו אקראיים, מין כתמי רואשך אישיים -מהם פיתח אחר כך את הנופים שלו.
אנסל אדמס ,שנודע בצלומי הנופים האמריקנים רחבי הידיים כתב פעם בתשובה למבקר שטען שאין אנשים או מקום לאנשים בצילומים שלו,
-"תמיד יש לפחות שני אנשים בכל צילום שלי, הצלם, והצופה"
ג'ון קונסטבל מגדולי ציירי הנוף של אנגליה-כתב פעם בהקשר הזה
"זוהי הנשמה שרואה-העיניים החיצוניות מציגות את האוביקט-אבל המוח הוא זה שמתאר
אינינו רואים דבר, עד שאנו באמת מבינים אותו."
והאמנות לעיתים באמת משנה את ראיית העולם, כיום אנו לא מסוגלים להבין את עוצמת ההתנגדות שעורר ציור הנוף האימפרסיונסטי בזמנו
משום שלמדנו לראות את העולם ולהבין אותו דרך המושגים של הציור הזה..
מול התפיסה של הנוף כעולם רגשי- המוקרן על מסך המציאות קיימת התפיסה ההפוכה,
הנוף -כמעצב את המהפכות הגדולות של האמנות.
טשרניחובסקי כותב- ,האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו"
ואן גוך שעובר מהאור האפור של הולנד אל הצבעים והמקצבים של הנוף של דרום צרפת.
גוגן שנוסע להאיטי, או הנוף המתועש של אמריקה שמצמיח את הניכור ממנו שואבים
הופר ואנדי וורהול.
קאמי-כותב ב"הזר"
"השמש השופעת ומטלטלת את הנוף, עושה את הנוף הזה מדכא ולא אנושי"
"אני כן מרגיש שוב רגיל. אני מניח שכל יום נעשה שוב שגור. פרטי
העולם שאנו חיים בו תמיד משניים לעובדה שאנו מוכרחים לחיות בהם.אז אני רגיל, להוציא אי אלו מוזרויות שבטח ילוו אותי תמיד.
אני לא רוצה להשקיף על הארץ כאילו היא נפרשת לעבר האופק.
אני לא רוצה מדבר. אני לא רוצה ערבה ואני לא רוצה מישורים. אני לא רוצה שום דבר שלא נשבר.
אני מעדיף להשקיף על הרים. או ששדה הראיה שלי יחסם בקבוצה של עצים . כל סוג יתאים :אורן, אלון, צפצפה, כל דבר,
משהו קל לטיפול וסופי שיכול לפורר ולחבר את הארץ לחלקות קטנות מספיק להתמודד עימן."
(קווין פאוארס-ציפורים צהובות)
"זהו שטח עצום של ארץ שטוחה, מפסגתה של גבעה ניתן לראות אותה ממבט הציפור – כרמים ושדות של חיטה שנקצרה זה עתה.
כל זה מוכפל בחזרתיות אינסופית, משתרע לעבר האופק כמו פני השטח של הים”ואן גוך-על פרובנס, ארל
"כל הדרך לירושלים היא סלעים-סלעים-סלעים. דרך מחרידה... ירושליים קודרת,
מדכאת וחסרת חיים, לא הייתי משתוקק לחיות כאן."
(מארק טווין- מסע תענוגות לארץ הקודש-1867)
אדי שרגא -חוג ציור רחובות
פרוייד היה הראשון שתאר והגדיר כתופעה מתחום הנפש את השפעתו של מקום טעון משמעות, כאשר ביקר באתונה באקרופוליס -
-הוא מתאר כיצד אחזה בו תחושת חוסר מציאותיות
עד שחש שהוא נחצה לשני חלקים- האחד מציאותי והשני-רוחני ,דימיוני לחלוטין.
"מה שעושה את המדבר יפה, אמר הנסיך הקטן, זה שהוא היכן שהוא מחביא באר" אנטואן סנט אכזופרי
שרי בכרך -ציור נוף בטכניקה מעורבת עם תבליט
בני אלוני -ציור נוף בתהליך
ועם קשר או בלי קשר כהרגלי-דר' בראנה בראון -על הכוח שבפגיעות