טיפול באמנות(רחובות)

איילת כדן, מטפלת באמנות-0544970080

לפני לא מעט שנים רשמתי את בני שהיה בגיל בי"ס יסודי לחוג ציור. היה לו צורך למצוא ערוץ נוסף על מנת לבטא את עצמו,

ואת דחפיו ויצריו בהיותו ילד רגיש ושוחר שלום. באותה העת הייתי אני, אימו , בעיצומם של לימודי חינוך ומדעי ההתנהגות

ובחיפוש אחר הביטוי העצמי שלי   כאם , כאשה, כאדם.

גילוייו המסעירים של בני בתהליך היצירה גירו אותי להתנסות בחוויה.מתמיד הייתה לי משיכה אל צבע, צורה, קומפוזיציה,

אסטטיקה, למגע עם חומרים, למלאכת יד, אך עד אז לא התנסיתי ביצירת אמנות.נרשמתי אף אני לאותו החוג בו למד בני,

רק בשעה של המבוגרים.הפלא כבש אותי, גיליתי את אין סוף האפשרויות שגלומות בחומר ובצבע.
בעקבות חוויות אלה החלטתי מה אהיה כשאגדל ונרשמתי ללימודי תראפיה באמנות, עם התמחות באמנות פלסטית.


בשתיים עשרה השנים האחרונות זהו עיסוקי שמקבל תפניות שונות בכל פעם  ונע סביב הציר של טיפול בילדים.


בשנים הראשונות אחרי הלימודים , בהיותי מטפלת צעירה אך אישה בוגרת, במחצית חייה, זרמו כל אנרגיות היצירה שלי

לטיפול והצורך ליצור בעצמי פחת ונמוג.בשלש השנים האחרונות פחת הצורך שלי לטפל וההתמקדות חזרה אלי וחזרתי ליצור.


ולמרות ששיניתי את מקום מגורי,  מצאתי עצמי לומדת אצל בנה של מורתי הראשונה, זו שבני למד אצלה ושנטעה בי את היכולת

לברוא את ביטויי הפנימיים בחומר ובצבע.

כשחזרתי ליצור התחלתי עם כדים נשיים, מיכלים שלהם גוף אישה, מטפל הוא גם מיכל גדול.די מהר עזבתי את הכדים והחילותי

בפיסול ארכיטיפים שבטיים נשיים, ההתמקדות חזרה אלי, נסיונות לפורטרט עצמי ולביטויים של פנימיותי.

כעת אני מחפשת את המינונים המתאימים לי בין היותי מטפלת לבין היותי יוצרת ושתי עשיות אלה מאזנות את חיי ומספקות את צרכי -

לשקוע בעצמי ולבקוע החוצה בחומר ומשם ביכולת להיות מיכל לאחר.

הטיפול מיועד לאפשר תהליך של הבנה, כשנקודת המוצא היא שלא תהיה הבנה מוחלטת, לא ההסבר מחולל את הטיפול , התהליך חשוב,

החוויה שמעוררת הסיטואציה.ההסבר נותן מידה של הקלה, דברים נעשים נסבלים בזכותו.

באמנות ככלי טיפולי החשיבות היא תהליך היצירה, לא התוצר הסופי, התייחסות לתוצר האמנותי כמכיל בתוכו את תהליך הריפוי,

כאשר האומן עובר תהליך ונכנס למקומות קשים, יוצא מהם ליצירה, היצירה מכילה את כל אותם הדברים שעבר האמן.

בטיפול יש פחד להגיע למקומות מסויימים למרות הידיעה ששם העניין, כמו בתהליך היצירה, הסכנה היא בכניסה עמוקה מדי

למקומות פנימיים שבהם חווים אמת פנימית, ממקומות אלה צריך יכולת לצאת לתהליך היצירה, אל החיים. (לא פעם אני מוצאת

עצמי חוששת להיכנס עמוק אל גוף החימר שאני מפסלת, למרות שזהו רק חימר שניתן לגרוע ממנו ולהוסיף חזרה).


ישנו קשר הדוק בין חיים ליצירה.

בטיפול באמנות ניתן להשתמש בתהליך היצירה כתהליך הריפוי וניתן גם להשתמש ביצירות של אמנים כביטוי לתחושות של המטופל

שמשתמש בכל אותם הדברים שעבר האמן ונשארו ביצירה לצרכיו (חומרים השלכתיים).

בתהליך היצירה האמנותית האמן מוריד את השליטה בחומר המודע, בדומה לחלום, ועושה מעברים מהירים ממצב של חוסר שליטה

למצב של ביקורתיות וקוגנטיביות.גם בטיפול באמנות ישנו שלב היצירה הלא מודע ולאחריו עיבוד קוגנטיבי תוך העלאת החומר למודע,

כשהמטפל מאפשר נגיעה במקומות פנימיים מתוך מקום בטוח ומוגן.

לא פעם אני מוצאת עצמי נמצאת בקונפליקט בין הרצון העז ליצור ממקום לא מודע , לעזוב, לא לשלוט,

לתת לחומר להוביל, לאצבעות למשול, לבין הצורך לבאר ולהסביר, לדייק להיות ברורה.

לחומר חשיבות רבה בטיפול וביצירה.החומר עוזר ליצור מגע עם העולם החיצון בהיותו חלק ממנו ועם העולם הפנימי כשהחומר

מהווה ביטוי גשמי להוויה הפנימית.ישנם חומרים רכים המאפשרים לישה וגמישות, הם חסרי התנגדות, מקבלים, (חימר, פלסטלינה, בצק...),

ישנם חומרים קשיחים , לא מתמסרים בקלות (אבן, ברזל...), ישנם צבעים שקל לשלוט בהם (טושים, עפרונות) וצבעים נוזלים וסוררים

(גואש, צבעי ידיים...), ישנם מכחולים דקים ומברשות עבות, גליונות נייר גדולים ופיסות נייר קטנות, קיים שפע גדול של חומרים שצריך

לחשוף בהדרגה למטופל על מנת שימצא את החומר הנכון לביטוי צרכיו .צפיה בתוצר האמנותי מאפשרת לבחון תחושות האצורות בתוצר

הויזואלי, להתחבר אל הפנימי שקיבל צורה וצבע, להעמיק את המודעות. בטיפול המטפל מלווה במבטו את תהליך היצירה של המטופל,

מדריך אותו לבחון את יצירתו, להסתכל על מיבנים בתוצר, על הקשרים ביניהם, בארגון שלהם ובתחושות שהתוצר על מרכיביו מעביר אל המטופל.


ה"עצמי" בא במגע עם ההבעה האמנותית ולקשר עם העולם החיצון. המטפל עוזר למטופל לגלות, לחשוף ולהבהיר את המשמעויות הפרטיות שנמצאות

בתוצר הויזואלי.

אני מעדיפה חומרים רכים, מתמסרים, מעדיפה את החימר על כל יתר החומרים.אוהבת לשלב צבע, צבע זה נורא חשוב, כתם צבע , שילוב צבעים,

עירבוב צבעים, אין סוף.


כשאני מתלבשת תמיד יש שימת לב לצבע ולשילובים, הגרב תתאים לחולצה (או לנעל, או למכנסיים...), החולצה למכנסיים והם לנעליים,

העגילים , החגורה, השרשרת, הלק בצפרניים, אף הם יזכו לתשומת לב ולהתאמת צבעים והסווטשרט יאחד בין כולם, מעט אובססיבי אבל מרגיע,

כמו כל אובססיה.... בגדי מותאמים למצב רוחי כמו החימר הרך שידי לשות אותו בהתאם להרגשתי ברגע נתון.ביצירה אני רוצה להיות הכי קרובה

אל עצמי, להשיל עכבות פנימיות וחיצוניות, להתעלם מהצופה המבקר, הפנימי והחיצוני, להתלכלך, לחיות.

כשאני עובדת עם ילד אני מנסה להבין את מנגנוני ההגנה שלו, לזהות את הקליפות שלו, ומה יש בפנים, מה הגרעין ומה מעכב את הנביטה.


ואז ליצור אמון,  חוויה של קשר עם מבוגר אחר, מבין, מכיל, מאפשר ,שומר, מדריך, מלמד מגונן.ואז אפשר המון, אפשר להדריך את הילד

בעזרת משחק ובעזרת שפע חומרים לגלות את עצמו, את הגרעין שלו, להיות באינטראקציה עם עצמו ועם זולתו, למצוא חן בעיני עצמו,

להרגיש בטוח, יכול ,מוערך, נאהב, ואז מתאפשרת גם היצירה והצמיחה והחיים על מגוון הרגשות שבהם.לעבוד עם ילד זה דומה לפיסול בחימר,

ילד ניתן ללישה, כחומר ביד היוצר, לכן צריך להגיע אל הילד בזהירות, בעדינות, בכבוד, לתת לו לגלות, לא למהר, לא לכבוש, לצמוח באיטיות.


בעבודה עם ילדים יש תמיד שימחה ותקווה, גם כשעבדתי עם ילדים מאוד פגועים שחוו חוויות קשות מנשוא, תמיד אפשר היה למצוא איים

של אופטימיות , למצוא את כוחות היצירה, המשחק, ההנאה.

יש ילדים שזמן רב אנחנו רק משחקים (טאקי, דמקה, דוקים, כדור,מורה ותלמיד, רופא וחולה, הורה וילד...) יש ילדים שמציירים,

שמפסלים, שבונים מגרוטאות, שמכים בפטיש, מגוון האפשרויות הוא אין סופי, לכן המקצוע נקרא טיפול בהבעה וביצירה, היצירה והמשחק

הם עמודי התווך , הכלי המרכזי בטיפול.

בטיפול הילד משיג יכולת טובה יותר לעמידה בתסכולים, צומח, מתחזק, לומד להתארגן ולהתרכז, לבטוח בעצמו, לחוש גאווה, להגמיש

דפוסי חשיבה והתנהגות נוקשים, לבטוח באחר, להפחית מתח, להיפתח אל העולם.לומד לבטא עצמו רגשית הן באופן חזותי והן באופן מילולי,

מגלה שיש פתרונות רבים לקשיים שונים.


הטיפול מספק לילד מסגרת בטוחה וברורה (סטינג - יום ושעה קבועים, משך פגישה מוגדר, כללים ברורים למה מותר ולמה אסור בחדר הטיפולים)


שבתוכה הוא יכול לפעול בחופשיות.


בעבודה עם ילד אני נותנת תשומת לב רבה להוריו, ללא שיתוף פעולה מההורים ורצון אמיתי שלהם לחולל שינוי לא רק בילד אלא גם בעצמם

ובקשר שלהם עם הילד, סיכויי ההצלחה של הטיפול נמוכים.


לכן טיפול בילד מתחיל ממחוייבות של ההורים לתהליך, החל מלפנות לאיש מקצוע, להכיר בקושי, להביא את הילד, לשלם, לבוא לפגישות לעבור את תהליך הריפוי עם הילד.


אילת כדן, מטפלת באמנות-0544970080   , רחובות