אביגדור אריכא-נקודת שינוי

"אלברטו, לא עוד ציור מופשט, התחלתי לרשום בצורה ריאליסטית, ואתה צדקת. אתה צדקת, ואני חייב לך את זה" . אריכא אמר מילים אלו לאלברטו ג'קומטי בסביבות השעה 3 לפנות בוקר יום קיץ, ב 1965, בעת שהגיח מבאר דה דום, בשדרות מונפרנס".

ב-10 במרץ 1965, חודש לפני יום הולדתו ה-36, חווה האמן הישראלי- צרפתי, אביגדור אריכא רגע של שינוי עמוק לאחר שצפה בתערוכה של ציוריו של קאראווג'ו, "Le Caravage et la peinture italienne du XVIIe siècle", בלובר. כשיצא , הוא סיים עם הציור המופשט ,תחום בו צבר מוניטין בצרפת  במיוחד בישראל, והתחייב לצייר ולשאוב אך ורק מהחיים.

מאותו יום ואילך עבד אריכא רק בשחור-לבן, עד 1973, אז החל שוב לצייר בצבע. הוא הרגיש כפי שציין בראיון עשור לאחר מכן, "לצייר תפוח זה קשה עכשיו, כמו האתגר לצייר ריבוע ב-1906. איך אתה מצייר תפוח אחרי סזאן?"

קורס רישום. פחם, אביגדור אריכא

אבל הוא המשיך לצייר,  ולצייר תפוחים,  מעילים, כובעים, מדפי ספרים, קירות , פירות וירקות, שפופרות צבע, נופים בירושלים, בניו יורק ובצרפת, וגם דמויות כולל אשתו, המשוררת אן אטיק, בנותיו נגה ואלבה, סמואל בקט, המלכה האם, ובאופן בולט תמיד ולעולם לא במנוחה, הוא צייר דיוקנאות עצמיים.

מפתה לראות בעבודתו של אריכא  מרכיב של חזרה לעבר, סוג של רגרסיה נאו קלאסית.  כפי שמייקל קימלמן ניסח זאת, עבודה של אמן שמזכיר לנו "מה המשמעות של מיומנות ומלאכה וכמה נעים לראות אותה". אבל בציוריו של אריכא יש הרבה יותר מזה. יש בהם מרד אפל וכוחני במציאות תוך כדי תיאורה. תנועת התנגדות לכאן והעכשיו ובו בזמן  ניסיון להיאחז ולתפוס בהם. זוהי גם פואטיקה של העדר, וגם אחיזה בסמלים הזמניים והיומיומיים ביותר, כעדות להווה מתמשך. פרימה של פני השטח והצצה אל  החיים המסתתרים תחתם. הכורסא הריקה והפינה השחורה של תיק עבודות מתנגדים לנרטיב  ובו בזמן יוצרים הפשטה שלו, הפשטה לא במובן של ציור מופשט. אלא חיפוש אחר הגרעין של הדברים, הנשמה מאחוריהם. בדיוק כמו באמנות של אלברטו ג'קומטי.  באלגיית Duino התשיעית של רילקה, כותב המשורר, "אולי אנחנו כאן כדי לומר: בית, גשר, מזרקה, שער, כד, עץ פרי, חלון... אבל לומר אותם... בצורה אינטנסיבית יותר ממה שהדברים עצמם אי פעם חלמו להתקיים." יש בדיוק את העוצמה וההזרה המוגברת הזו בסלסלות הפירות של אריכא, עציצי פרחים, התיקים והקופסאות, המזוודות והמעילים על קולבים.

מהיכן נובעת עוצמת הדימויים של אריכא? סמואל בקט כתב על אריכא, "לא הפסקתי להעריץ... את חדות הראייה שלו, את בטחון הביצוע שלו ותפיסה שאין דומה לה בעבר ובבעיות הפוקדות את ההמשך. אולי במודעות הכפולה הזו, המתעלה באחת ומרומזת ביצירתו, הוא במובן מסוים בודד בגבורה".

קורס ציור, טבע דומם, אביגדור אריכא

אריכא עצמו אמר פעם, "האמן, כמו המיסטיקן, צריך לעמוד מחוץ להיסטוריה. זו הדרך האמיתית עבורו להיכנס לזה". זו  בעבודתי כפסיכולוג תל אביב בסדנה-ראיתי איך טראומות ובמיוחד הטראומה הגדולה מכולן השואה -מפרקת אנשים בלחציה האדירים או יוצרת -סוגים נדירים של אישיות והשקפת חיים.

את אריכא ההיסטוריה באה ואחזה בגרונו כמה פעמים. הוא  נולד ליד רדאוץ בבוקובינה, רומניה, בשנת 1929, היה בן 11 כשמשפחתו עברה לצ'רנוביץ שבאוקראינה, ובן 12 כאשר הנאצים הכובשים גירשו אותו עם הוריו ואחותו למחנות הריכוז של מערב אוקראינה. אביו של אריכא הוכה למוות בלוצ'נץ בשנת 1942. הנער הצעיר, צייר ורשם את הגירוש.

אריכא עצמו בילה יותר משנה בעבודות כפייה במפעל יציקת ברזל במוגילב. בדצמבר 1943 הוצגו רישומיו לנציגים מהצלב האדום הבינלאומי, שהתרשמו או התרגשו די, כדי לכלול את שמו ושם אחותו, ברשימת ילדים ששחרורם אמור היה להיות מובטח בהסכם כספי שאמור היה להיחתם  עם רשויות המחנה. הרשימה הייתה אמורה לכלול רק ילדים שאיבדו את שני הוריהם. אמו של אריכא עדיין הייתה בחיים; הוא ואחותו קיבלו זהות בדויה, ושלושה חודשים לאחר מכן הם הוצאו מהמחנה. אריכא ואחותו עלו לארץ ישראל. בשנת 1948 אביגדור נפצע באורח קשה במהלך מלחמת העצמאות הישראלית ופירפר בין חיים למוות. שנתיים לאחר מכן החל מחדש את חייו והמציא את עצמו  בפריז. מלבד הרישומים יוצאי הדופן שביצע במחנות בילדותו - קו חלוקת המרק, ערימה של גופות שילדיים על עגלה - הוא מעולם לא התעמת ישירות עם העבר שלו. במקום זאת, כמו חברו בקט, הוא חקר את המרחב שבין פעולה ואינרציה, שלמות והתפוררות, באמצעות אובייקטים העוסקים בו-זמנית באכויות המנוגדות הללו: ספר התרגילים של מאלון, הכובע חסר השוליים והעיפרון אינם רחוקים מתיק העבודות של אריכא, כובע הפרווה, והצעיף ומחדד.אין זה מפתיע שאריכא הוזמן לעצב את התפאורה והתלבושות של  "סוף משחק" בתיאטרון סמואל בקט בניו יורק ב-1984.

ואז יש את ציורי הפרוטרט של אריכא עצמו,  המחלחלים דרך עברו אל המציאות שיצר לעצמו. הדיוקנאות העצמיים שלו מראים לעתים קרובות אדם שנראה לרוב רדוף  ומיוסר, לעתים קרובות חצי עירום, שיער פרוע, עם קמטים במצח. הם גורמים לי לחשוב על שירו של ערן צור "החבר של המשוגע". כפסיכולוגים בתל אביב כולנו מכירים את עשרות חללי הנפש, ניצולי השואה , שחלקם עדיין מאושפז בבתי החולים הפסיכיאטריים. שהאימה הוציאה "לחופשי" בדיוק כמו ה"עבודה".  הניגוד בין הדיוקנאות העצמיים לרישומים והדיוקנאות האמפתיים, העדינים (אך לא המתוקים) של אשתו ובנותיו לא יכול להיות גדול יותר.

אריכא עבד בסוג של טירוף מבוקר, לעתים רחוקות בילה יותר מכמה שעות ולעולם לא יותר מיממה על כל ציור.  למעט חריגים נדירים, כל ציור נעשה בסשן אחד. המעיל של אן (1973), היה הציור הראשון שאריכא יצר עם חזרתו לצבע. ציור שהוא געגוע וכמיהה. אובייקט המסמן אדם אהוב.  אביגדור אריכא היה איש של מחשבות ומילים לא פחות מאמן חזותי. הוא היה הוגה  עם ידע אנציקלופדי של תולדות האמנות, היסטוריה, מדע ועוד תחומים רבים אחרים. עם זאת הוא האמין בתהליך יצירתי אסוציאטיבי המבוסס על המקריות. ולכידת הרגע. כמו כל הסתירות והניגודים שאפשרו לו להתפתח ולגדול לכיוונים לא צפויים, גם סתירה זו בין אינטלקט, ידע ורציונליות מול אמוציונאליות של מתאבד שיעי הולידה את האמנות שלו. היה בו צורך מתמיד למרוד בעצמו ולחתור תחת עצמו. לאחוז  ברגע החולף. הפרי שצייר בציורי הטבע הדומם שלו, כפי שהעיר אחד המבקרים, נראה לעתים קרובות כאילו הוא מתנדנד על קצה השולחן עליו הוא יושב: על סף נפילה תמידית.

קורס ציור רחובות -דיוקן עצמי- אביגדור אריכא

"אני מודה שכל ציור שלי,כל הבדים הגדולים שפעם ציירתי ושכנראה לא אצייר יותר(אך מי יודע),כל הצורות הקודמות מסתתרות עתה ברישומי המכחול שלי הקטנים. אך אלה שלא ראו את תמונתי הקודמות לא יכולים לדעת מה היא אותה צורה פנימית ' ממנה אני מנסה- ללא הצלחה יתרה -להיפטר. אם הגעתי לסוף הדרך ב'שידוד' הצורה שלי ,אני רק בראשיתה בדריכותי נוכח כל החי והדומם."

קורס ציור תל אביב- אריכא

בקט על אריכא בתרגומו של כרמי(67)"מצור מחודש על החיצון החתום . יד ועין דלוקות בצימאון אל הלגאני. בלי הרף תשנה היד את העין. 

המבט לא ירפה מן האינו ניתן לראיה, אלא על מנת להסתער על האינו ניתן לעשייה, ובורק חוזר חלילה. 

שביתת רצון או שוב עקבות של מה משמע להיות ולהיות אל מול. עקבות עמוקים."

חוג ציור ראשון לציון-אביגדור אריכא

"אריכא על אנגר-הרישום אינו אלא עכבה בלתי אמצעית שבה נטבעו כל תנודות הרגש,

תוך כדי צמרמורת ההתבוננות. עניינו בלכידת הבלתי נלכד, ללא אמצעי אחר מן התנודה עצמה. 

לכן כשמתרחש הנס ברישום ,הריהו קרוב יותר לנפש(כמו השירה בעיני אריסטו)מכל ביטוי אחר."

"הסדנה לתהליכים יצירתיים" -היא מרכז לאמנות ולטיפול פסיכולוגי, המאגד מורים לאמנות, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו . אנו רואים ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו.". בנוסף לטיפולי פסיכותרפיה רגילים-אנו מציעים גם טיפול בנוירופידבק, טכניקה לטיפול קצר מועד יעיל ומוכח בדיכאון, חרדה, פוסט טראומה ועוד.