נוצרנו כדי ליצור-

שלום, שמי זיו אייל, רוב האנשים מכנים אותי "יולי". אני אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ30 שנה.

בוגר תואר שני באמנות (Master of Fine Arts)  ובפסיכולוגיה- -תהליכים יצירתיים -אוניברסיטת קורנל בניו-יורק.

 אני מציע דרך אחרת ללמוד אמנות ואומנות . דרך השמה דגש הן על יכולות טכניות והן על התהליך הנפשי והיצירתי 

שעובר אמן ויוצר, וכל האמנים התחילו כחובבים.

"יצירתיות היא התהליך של גילוי רעיונות מקוריים, בעלי ערך. זהו תהליך, זה אינו מקרי"-קן רובינסון

.אחת התחושות הרווחות באמנות בת זמננו היא תחושת ההתפרקות של האני והמציאות.

אם אפשר להצביע על רגע אחד של הארה שממנו הכל מתחיל לפחות בעידן המודרני,   

 זה האימפרסיוניזם  שמפסיק לעסוק במציאות כמרכיב נפרד ובעל קיום אובייקטיבי, ועוסק בה כהתרשמות.

והתרשמות שבורה מקוטעת  ורק ההתרחקות הן בצורה פיזית והן דרך הזמן  משלימה אותה מחדש למשהו בעל  משמעות.

"לא כברוש.

לא בבת אחת, לא כולי,

אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות,

להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק

ואחד מחפש."

(עמיחי)

טומוהירו אינבה

אגני למי הישראלי הצעיר שחוויותיו כנווט בחיל האוויר צובעות את עבודותיו

גלן בראון

"1920, אחרי שכתבה שני רומנים שבהם מספר ויקטוריאני קונבנציונלי (מהסוג אשר, כמו אל יודע-כל, מביט על הכל מלמעלה) הכריזה וירג'יניה וולף ביומנה: "סוף כל סוף גיבשתי מושג מסוים של צורה חדשה לרומן חדש". הצורה החדשה עוקבת אחר זרם ההכרה שלנו, מתחקה אחר "מעוף התודעה" בשעה שהיא מתפתחת עם הזמן. "רק מחשבות ורגשות", כתבה וולף לקתרין מנספילד, "בלי ספלים ושולחנות".

אולם התודעה אינה דבר שקל לבטא. כשוולף הביטה פנימה, היא גילתה כי התודעה אינה עומדת במקום אף לא לרגע. מחשבותיה זרמו במערבולות, וכל רגע נשא בקרבו גל של תחושות. שלא כמו "הסופרים המיושנים", שהתייחסו לקיום שלנו כדבר קבוע, התודעה של וולף לא הייתה מוצקה, גם לא ודאית ובטוחה. במקום זאת, היא הייתה "מאוד גחמנית, שלא ניתן לסמוך עליה - רגע אחד ניתן למצוא אותה על דרך מאובקת, אחר בפיסת עיתון ברחוב, ואז בנרקיס המשתזף בשמש". בכל רגע נתון, נראה שהיא מתפזרת למיליון פיסות זעירות. מוחה בקושי נותר בחתיכה אחת.אך הוא נותר שלם. התודעה שלה הורכבה מרסיסים, אבל לא התפרקה. היא ידעה שמשהו מונע את התפוררותה, רוב הזמן. "אני מתמקדת במרכז שלי", כתבה ביומנה, "ויש שם משהו".

היצירה של וולף הייתה חיפוש אחר הדבר הזה שמחזיק אותנו מקשה אחת. העצמי היה תוצאת החיפוש שלה, "היסוד". למרות שהמוח אינו יותר מאשר מארג של נוירונים חשמליים ודחפים סותרים, וולף הבינה שהעצמי הופך אותנו לשלמים. זהו המקור השברירי של זהותנו, מחבר התודעה שלנו. אם העצמי לא קיים, איננו יכולים להתקיים.

אולם אסור לשכוח עד כמה קלוש אותו עצמי. ברומנים המודרניסטים שלה, וולף רצתה בעת ובעונה אחת לאשר את קיומנו ולחשוף את אי היכולת לתאר אותו במילים, להראות לנו שאיננו אלא "כמו כנף של פרפר... (אשר חייב) להתהדק למקשה אחת במסמרות ברזל".

ג'ונה לרר-לפני שגילו שהוא ממציא את עצמו

חול נוזלי

"למדתי להעריך שיחות כושלות, קשרים שהוחטאו ,מה שנשאר הוא מה שלא נאמר , מה שנמצא מתחת, הבנה במישור אחר של מה זה להיות."

אנה קמינסקה, קן של שקט

הונג סיאון יונג

משטח אפוקסי