הפיסול של אילן אורבוך

אמנות ישראלית -פיסול, אילן אורבוך

שנים שאני מרותק מהפיסול של אילן אורבוך -ומי שהכיר לי את הצייר והפסל הישראלי הזה שאינו עובד

בארץ, הוא עמוס קינן שהביא אותו לגן הפסלים בתפן . (גם בתל נוף ובעומר נתקלתי בעבודות שלו).

אילן אורבוך עוסק בפיסול שלו במרחב הפנימי של הזיכרון-ודרך הזיכרון הוא שואל שאלות על

הזהות שלנו כבודדים וכקבוצה.

"בעצם נדמה לי שאף פעם לא עזבתי את הבית, נסעתי לטיול ארוך שהתחיל כמו הרבה מסעות ישראליים

בדרום אמריקה והוא נמשך ונמשך, וברגע מסויים המקור ,כלומר ארץ ישראל ,הפך לחלק מהתנועה המחזורית שאינה מסתיימת." (אילן אורבוך)

"בעיני, אילן אורבוך הוא בן גדולי פסלי ישראל ,ואולי החשוב והמקורי מכולם" (עמוס קינן).

אורבוך שייך לדור  הביניים באומנות הישראלית הוא כבר אינו מתעסק רק  בשאלות פוליטיות או

חברתיות ומאידך העיסוק שלו בעצמו אינו גולש לאבדן של האופק החיצוני כמו הדור שאחריו-

הוא שייך ולא שייך-הוא פרטי וציבורי. הוא משתמש בחומרים הבסיסים ביותר שאפשר -ציור, רישום, פיסול באבן ,פיסול בעץ, פיסול בחימר ופיסול קרמי, זכוכית ועופרת-אבל הוא יוצר לאותם חומרים הקשרים חדשים שאינם מנתקים אותם ממקורם אך מוסיפים להם ערך חדש ולעתים פרדוקסלי.

"יצירתי  היא מחזור של דימויים וחומרים ,העברה מזמן אחד לזמן אחר. אבני שפת הכביש ועמודי הגשרים

 והבניינים שבהם השתמשתי ליצירת העבודות, יוצרים מעבר ממבנה אחד למבנה אחר , מכביש לעשיית פסל,

 ממקום אחד למקום אחר ,אבני קשת או מדרגות ירושלמיות -ליצירת פסל בגרמניה (ציוויליזציה): מסמל אחד

 לסמל אחר - החיטה  כסמל גרמני -לחיטה כסמל יהודי תנכי , ישראלי.

אני עובד הרבה על הרווח שבן התרבויות במובן הפיזי והנפשי ,וכמובן  במובן האישי, כשאני מביא לתוך יצירה את זיכרונותיי ,אלה הם הזיכרונות מכאן והתהליך שעברו שם. כאן ראיתי לראשונה את מבנה הכיפה על קברי שיח ומקדשי אל אקצה ואחר כך בבירות אירופה האחרות". (אני גולדנברג -ראיון עם אילן אורבוך).

"אני חושב שיש כאן אחוז נכבד מהאוכלוסייה המורכב מנוסעים במשרה מלאה  ועובדים בחצי משרה.

אז כן- אלו הם החולמים המקצועיים -הם חולמים כל הזמן ,ואני חושב שבאמצעותם החלומות הגדולים

של היקום באים לידי הגשמה . כי היקום חולם באמצעות חלומותינו. ואני חושב שיש למציאות דרכים

 רבות ושונות להוביל את עצמה קדימה . ולחלום הוא בהחלט אחת מאותן דרכים" אחת הדמויות באנטרקטיקה של וורנר הרצוג.

אל תרפו מהלבירינת הטנטרי של אורבוך .שהרי מי מתגורר בלבירינת אם לא המינוטאור-בעל ראש הפר"

 (גדעון אפרת -על במותיך חלל וזמן).

'באחת הפעמים  הוא (ביון )הציע לי פירוש ארוך אך משכנע,שעליו עניתי בתמימות "אני חושב שאני מבין אותך"

, תשובתו הייתה כדלקמן :"כן מכך חששתי!" בהזדמנות פרשנית אחרת השבתי ,"כן אני יורד לסוף דעתך"לכך

 השיב,"אין לי ספק שאתה יורד לסוף דעתי , אבל מדוע אינך עולה לסוף דעתי ,או לצורך העניין ,סובב סביב דעתי? "לאט לאט התחלתי להבין שעל פי ביון "הבנה "זהה לסגידה רכושנית.' (grotstein1987 p61).

אורבוך הוא אמן אי הבהירות, אי הידיעה, אמן המשמעויות העשירות המעסיקות את הדמיון ודוחפות אותו לעקוב אחר רמזים  בכל הכיוונים , רחוק ככל שהאנרגיות שלנו יאפשרו זאת,תמיד מעודן ,לעתים קרובות משחקי.

"(קרטר רטקליף: המונומנט האינטימי)

נכתב לקראת המפגש-  אילן אורבוך עם קבוצת החוג לציור ברחובות, והחוג לפיסול בראשון לציון