18 האמנים החשובים באמנות הפרפורמנס

1. ג'וזף בויז

עבודתו של ג'וזף בויז, בדומה לביוגרפיה שלו, היא חיפוש נרטיבי מתמיד אחר משמעות ואמת. בויס החל לפעול באמצע שנות ה-60 עם קבוצת האמנות האוונגרדית הבינלאומית הידועה בשם Fluxus. בתקופה זו התחיל לביים אירועים שבהם יבצע "פעולות" בעלות אופי פולחני. באחת מפעולותיו הידועות ביותר,

How to Explain Pictures to a Dead Hare (1965), בויס כיסה את ראשו בדבש ועלי זהב, נעל נעל אחת עם סוליית לבד ואחת עם סוליית ברזל, ועבר בגלריה לאמנות במשך כשעתיים, מסביר בשקט את האמנות שבה לארנבת מתה שנשא. ב- I Like America and America Likes Me, התגורר בחלל גלריה פתוח עם זאב ערבות. האמנות שלו הושוותה על ידי כמה מבקרים לזו של האקספרסיוניסטים הגרמנים, הן בשל תכונותיה האובססיביות והמטרידות והן בשל הקישור שלה בין מהפכה אמנותית למהפכה חברתית.

סדנאות אמנות: ג'וזף בויז: I Like America and America Likes Me

2. מרינה אברמוביץ'

"הדבר הקשה ביותר הוא לעשיה הוא כלום כי הוא דורש הכל."

"מה שאתה עושה לא חשוב. מה שחשוב באמת הוא המצב הנפשי שממנו אתה עושה את זה-פרפורמנס".

אמנות המיצג, חייבת את החשיפה הפופולרית שלה למרינה אברמוביץ', שעבודתה החל משנות ה-70 ושיתוף הפעולה עם בן זוגה אוליי , משכו תשומת הלב ציבורית עצומה. במיוחד עבודתה The Artist is Present ב-MoMA בשנת 2010, שם רבים עמדו פנים אל פנים בשתיקה מולה ומול עבודתה בפעם הראשונה. עבודות קודמות שלה כללו  הליכה על החומה הסינית בה סיימה את מערכת היחסים שלה עם אוליי, Rhythm 0 בה במשך 6 שעות הרשתה לקהל לעשות פעולות פיזיות (עד פגיעה) על גופה ומיצגים רבים נוספים.

גבולות פסיכולוגיים ובין אישיים. מרינה אברמוביץ' ואוליי- "The Artist is Present"

3. אדריאן פייפר 

 הניסויים ביחסים בין זהות אישית ותפיסה פוליטית, חברתית של אדריאן פייפר , סללו את הדרך לשימוש של אמני מיצג בעצמי ובזהות עד היום. פייפר יצרה את היצירות הבולטות ביותר שלה סביב מושג ה-"מתנה" ומורכבות המעבר. במהלך שנות ה-60 המאוחרות, הקשר של פייפר עם סול לויט הניע אותה לחקור את הממדים הרעיוניים של יצירת אמנות. היא יצרה סדרה של מופעים מעוררי מחשבה המאופיינים באופיים הנועז והטעון פוליטית. הסדרה "Mythic Being" הציגה את פייפר עוטה פרסונה גברית, שלמה עם אפרו ושפם, בעודה מדקלמת קטעים מהיומנים שלה בזמן שהיא חוצה את רחובות ניו יורק. "שיעורי פאנק" (1982-84) כללו הרצאות שחינכו את הקהל הלבן ברובו על ההקשר ההיסטורי של הז'אנר המוזיקלי, ואחריהן הדרכת ריקוד. אחד המיצגים המוכרים ביותר שלה הוא, My Calling (Card) #1: A Reactive Guerrilla 1986-1990, בו פייפר חילקה פתקים מודפסים לאנשים שפגעו בה בלי כוונה, עם שורת פתיחה שהצביעה על זהותה הגזעית.

האשמת הקורבן: אדריאן פייפר, מיצג.

4. יוקו אונו

"אנחנו יכולים להתפתח במקום

להתקומם, להתכנס, ליתר דיוק

מאשר לתבוע עצמאות,

ולהרגיש במקום לחשוב."

מאז עלתה לזירת האמנות הבינלאומית בתחילת שנות ה-60,  יוקו אונו הידועה כבת זוגו של גון לנון, תרמה תרומה עמוקה לאמנות חזותית, מיצג, יצירת סרטים ומוזיקה ניסיונית והשפיעה רבות על ההתפתחות הבינלאומית של Fluxus ואמנות מושגית. היחס שלה למיצג קשור לעולם המוזיקלי ובמיוחד לקומפוזיציה. העבודות המוקדמות ביותר של אונו התבססו לעתים קרובות על הוראות שכל אחד יכול לשחזר בבית ולקרוא כמו דפי תווים, אותן העבירה בעל פה או בכתב. Painting to Be Steped On (1960–61), למשל, הזמין אנשים לדרוך על פיסת קנבס שהונחה ישירות על הרצפה, פיזית או במוחם. בשנת 1964, היא ריכזה יותר מ-150 מההוראות שלה בספר- אשכוליות. ההוראות נעות בין מעשיות לבלתי סבירות, לעתים קרובות מסתמכות על דמיונו של הקורא להשלמה. קטעי ההוראה המוקדמים של אונו היו פואטיים, הומוריסטיים, מטרידים ואידיאליסטים, כמו יצירתה המאוחרת יותר, כמו Cut Piece (1964), מיצג שבה אנשים הוזמנו לחתוך חלקים מבגדיה.

נפש תאומה: יוקו אונו וג'ון לנון, 1969. "WAR IS OVER! IF YOU WANT IT."

5. ניק קייב

תלבושות ושינוי חזותי פיזי הם חלק בלתי נפרד מאמנות המיצג. ניק קייב הקצין היבט זה באמצעות חליפות הסאונד שלו, שעומדות בפני עצמן כיצירות פיסול או מתעוררות לחיים באמצעות פעולת ריקוד. תלבושות הקול נוצרו במקור כדי להסתיר סממנים חיצוניים של גזע, מעמד, מגדר, מיניות וכו', ומזכירות מיתולוגיות וטקסים עתיקים ומודרניים. באמצעות מיזוג של אופנה, אמנות בד, מחול, תפיסה מושגית והופעה בקנה מידה גדול, ניק קייב מציג את עצם המהות של הרבגוניות והאיכויות הרב-תחומיות במיצג.

העור שבו אני חי-ניק קייב: תלבושות הקול

6. וו טסאנג

"קולו של מי נשמע, של מי מושתק? זהות, הופעה ופרפורמנס כרוכים יחד. עבור, וו טסאנג, הבעת הזהות המינית מוצגת בחקירה נוקבת אל מחוץ לבינאריות וניסיון ללכוד היבטים של האחר והזר בתוך תרבות הלהט"ב שחורגים מעבר לנראות בלבד. צאנג מבקש/ת לגלם את הקיום במציאות החברתית המלאה של הקיום עבור אלה שאינם מתאימים לתבנית השלטת. בסרטו הראשון Wildness (2012), הממוקד באחד מהברים ההומואים המקוריים של העיר ומקלט מוכר לקהילת הטרנסים הלטינים, טסאנג משלבת עובדות ובדיות באמצעות היבטים דוקומנטריים ומה שהיא מתאר כ"ריאליזם קסום". "ההחלטות היצירתיות שלי התבססו על ניסיון לתפוס סיטואציה סוציו פוליטית שהחיים שלי משובצים בה. עכשיו אני עושה סרטים דוקומנטריים/בדיוניים היברידיים, והפרפורמנס הפך לציר בו אני מנהל משא ומתן על פוליטיקת הייצוג."

דיאלוג ומפגש: וו טסאנג, עובדות ובדיות

7. בנות גרילה

"אנו מערערות את הרעיון של נרטיב המיינסטרים על ידי חשיפת הסיפור תחתיו, הסאבטקסט, הבלתי הוגן בעליל". גרילה גירלז פועלת באנונימיות מאחורי מסכות גורילות קומיות. הקבוצה בעלת האוריינטציה הפמיניסטית, משתמשת בשפה אמנותית המזכירה טכניקות של פרסום ושיווק, מאז שנות השמונים ופועלת לשוויון בעולם האמנות. הן זכו לראשונה לתשומת הלב של עולם האמנות עם קמפיין גרילה שהציף את מנהטן בפוסטרים נגד הנוכחות המכריעה של גברים בסקירה הבינלאומית של MoMA בשנת 1984 של ציור ופיסול, שבה הוצגו בין 165 האמנים, רק 13 נשים. הגישה האינטגרטיבית שלהם וההגדרה מחדש של המיצג כפעולה חברתית, מטשטשת את הגבול בין פרפורמנס של אמנות עכשווית לקבוצות אקטיביסטיות חברתיות כמו גרין פיס.

בנות גרילה-פרסום כאמנות

8. רגנאר קיארטנסון

 רגנאר קיארטנסון עוסק במספר מדיומים אמנותיים, יוצר מיצבי וידיאו, מיצגים, רישום וציורים הנשענים על אינספור התייחסויות היסטוריות ותרבותיות. הפאתוס והאירוניה הבסיסיים מאפיינים את יצירותיו, המושפעת מהקומדיה והטרגדיה של התיאטרון הקלאסי. האמן מטשטש את ההבחנות בין מדיומים, עוסק בציור כפרפורמנס, משווה את סרטיו לציורים, ואת ביצועיו לפיסול. קיארטנסון בוחן מחדש את המשמעות והיופי בבנאליות של היומיום או אירועים קטנים תוך שהוא משתמש בחזרות ומעגליות כסוג של מחקר- לדוגמה, מתיחת השיר Sorrow בן 4 הדקות של להקת The National להופעה חיה של 6 שעות אשר הופכת כל מילה ותו למשמעותיים בצורה חדשה אבל לא פחות מכך פועלת דרך התשישות, ההתרגשות והדמעות של המוזיקאים והקהל כאחד.

מחיר המשחק: רגנאר קיארטנסון-היופי בבנאליות של היומיום.

 9. אנה מנדייטה

"האמנות שלי היא הדרך שבה אני משקמת את הקשרים שמאחדים אותי והיקום. זו חזרה למקור האימהי".

אנה מנדייטה הייתה אמנית בינתחומית, שהתייחסה לעצמה כפסלת. היא ידועה בעיקר בזכות עבודות האדמה/גוף שלה, ובמיוחד סדרת הסילואטה האייקונית שלה, שבה השתמשה בגופה, ומאוחר יותר בהיעדר הגוף, כדרך להתחבר לטבע וליקום. מנדייטה יצרה עבודה פורצת דרך בפיסול, צילום, קולנוע, רישום ומיצבים ספציפיים לאתר תוך שימוש בחומרים אורגניים כמו אדמה, מים ואש. עבודותיה חקרו את האלימות שנוטל על עצמו המבט הנשי כאשר הצמידה את פניה לזכוכית. מנדייטה עסקה בניכור הגופני  והפרוטרט העצמי והציגה את גופה ככלי המקביל למכחול של צייר. מנדייטה הטילה ספק מתמיד בזהותה הפנימית ובחוסר ההלימה של האופן שבו "הבית" הגופני הזר הציג אותה. במיצגים מסוימים הבהירה את עורה ושערה כדי להדגיש את החיסרון הכפול של היותה אישה ואדם צבעוני החי בארצות הברית.

 מראה מעוותת: אמנות הגוף של אנה מנדייטה

10. אוטובונג נקנגה

,אוטובונג נקנגה ילידת ניגריה (1974), היא אמנית שעבודתה נטועה עמוק בנושאים אקולוגיים, תוך שימת דגש על חיבור הדדי ושינוי באמצעות הפואטיקה של השזירה entanglement (ראו יחסים וקשרים). המיצגים שלה, המשתרעים על דיסציפלינות מרובות, מתעמקים ביחסים חברתיים, פוליטיים וחומריים בין גופים, טריטוריות, מינרלים וכדור הארץ עצמו. האמנות של נקאנגה מאתגרת את ההבחנות המקובלות בין מינימליזם לקונספטואליזם, כמו גם את הגבולות המפרידים בין החושני לסוריאליסטי. באמצעות רישום, מיצב, פרפורמנס, צילום, פיסול וציור בבד וסיבים ופיסול כללי, נקאנגה יוצרת מסלולים המתרגמים את עולם הטבע - הצמחים, עשבי התיבול, המינרלים והאורגניזמים החיים - למצבים מרושתים ומצטברים המעוררים זיכרון, עבודה, בית, טיפול, בעלות, רגש, מגע וריח.

soft sculpture, אוטובונג נקנגה: הפואטיקה של השזירה.

11. פרנסיס אליס

פרנסיס אליס, אמן בלגי שנולד ב-1959, תיעל בעקביות את הרגישות הפואטית והדמיון הייחודי שלו לטיפול בנושאים אנתרופולוגים וגיאופוליטיים, לעתים קרובות תוך התמקדות בתצפיות על חיי היומיום. הפרקטיקה האמנותית שלו, המקיפה מגוון רחב של מדיה כמו מיצב, וידאו, ציור ורישום, ופעולות ציבוריות כמו פרפורמנס, מאופיינת בחקר הנושאים הללו באמצעות מה שהוא מתאר כ"מעין טיעון דיסקורסיבי המורכב מפרקים. מטאפורות או משלים."

מיצגים אלו כללו חציית המסלול הארוך ביותר האפשרי בין מקומות במקסיקו ובארה"ב, דחיפת גוש קרח נמס ברחובות העיר, הזמנת ציירי שלטים לשכפל את ציוריו, צילום ניסיונותיו להיכנס למרכז סופת טורנדו, ציור הקו הירוק בפח דולף של צבע לאורך גבול ישראל/פלסטין, ותזמור תנועה של דיונת חול ענקית בעשרה סנטימטרים. לא משנה עד כמה חלק מהפעולות הפרפורמטיביות הללו עשויות להיראות אבסורדיות בהתחלה, הן נטועות בטיעון פילוסופי, בסוגיה חברתית-פוליטית או בנרטיב סמלי.

יצירתיות והתמדה: פרנסיס אליס

12. ברוס נאומן

ברוס נאומן (1941) עיצב מחדש את גבולות האמנות והציג מתודולוגיות חדשות בפרקטיקה הרדיקלית והבינתחומית שלו החובקת קשת רחבה של מדיומים, כולל מיצג, וידאו, הולוגרפיה, מיצב, פיסול ורישום.

מאז שנות ה-60, ברוס נאומן עוסק בדיכוטומיות קיומיות, כמו חיים ומוות, אהבה ושנאה, עונג וכאב. עבודתו מתעמקת בנושאים כמו משחק הגומלין בין דימוי לשפה, הדינמיקה בין אמנות לצופה, האינטראקציה היצירתית בין יש להיעדר, או השימוש בגוף כחומר. בסוף שנות ה-60 יצר האמן עבודות וידאו בנות שעה שצולמו במצלמת סרט סטטית המתארת את האמן העוסק במשימות מונוטוניות חוזרות ונשנות. עבודות אלו, כמו הליכה בצורה מוגזמת מסביב לריבוע (1967) או הקפצת שני כדורים בין הרצפה והתקרה במקצבים משתנים (1967-68), חוקרות את תהליכי הייצור האמנותי. "הדבר הזה יכול פשוט לחזור ולחזור ולחזור", אומר נאומן. "אתה יכול לצפות בו זמן מה, לעזוב וללכת לאכול ארוחת צהרים, או לחזור בעוד שבוע, וזה פשוט ממשיך. ומאוד אהבתי את הרעיון שהדבר פשוט שם. ..כך שזה הפך להיות כמעט כמו חפץ.., שאפשר לחזור ולבקר מתי שתרצה”. באמצעות פעולת הצילום של פעולות אלו, מדגיש האמן את חלוף הזמן ומעמיד הן את עצמו והן את הצופה למבחן סיבולת. בכך הוא מאפשר לפעולה להפוך לתהליך היצירתי ואמנות ויצירה, ולהחדיר משמעות בפעולות חסרות משמעות.

קורס פיסול תל אביב: ברוס נאומן, אהבה ושנאה, עונג וכאב

13. פול מקארתי

"היה לי הדבר הזה על חשיפת פנים הגוף, הפתחים המובילים אל הגוף, ומה יש בפנים, והטאבו של הפנים."

פול מקארתי, נודע בזכות גוף העבודות הרב-גוני שלו, מעורר המחשבה והמטריד לעתים קרובות. הרפרטואר האמנותי שלו מקיף קשת רחבה ומתפרשת על פני מיצג, צילום, קולנוע, מיצבי מולטימדיה, פיסול, רישום וציור. יצירותיו של מקארתי מאתגרות לעתים קרובות את המוסכמות החברתיות, תוך התעמקות בנושאים של צרכנות, תרבות פופולרית ומעמקי החרדות הפנימיות שלנו.

יצירתו מתעמקת בנושאים מורכבים, כולל מיניות, ABJECT ART-אמנות הנתעב,  נוזלי גוף ופתחים אנושיים, תוך התמודדות נועזת עם גבולות הטאבו. בין הנושאים החוזרים- חקר אייקונים שונים מהתרבות הפופולרית ומהילדות, כמו סנטה קלאוס, ברבי, שלגיה והיידי העוברות מטמורפוזה לישויות מרושעות, זדוניות ואלימות.

כמו גם הסאטירה על הצייר הגברי האייקוני, בסרטון הווידאו המכונן שלו Painter (1995), המתאר אמן אופייני ויהיר ברוח האקספרסיוניזם המופשט.

חוג פיסול רחובות: פול מקארתי, Mixed Bag ,2019.

14. ג'ואן ג'ונאס

ג'ואן ג'ונאס, 1936 עובדת בווידיאו, מיצב, פיסול ורישום, לעתים קרובות משתפת פעולה עם מוזיקאים ורקדנים כדי לממש יצירות אימפרוביזציה. בהסתמך על מיתולוגיות מתרבויות שונות, ג'ונאס משלבת טקסטים מהעבר עם הפוליטיקה של ההווה.

על ידי לבישת מסכות בעבודות מסוימות, וציור בזמן הופעה על הבמה באחרות, היא משבשת את המוסכמות של סיפור סיפורים תיאטרלי כדי להדגיש סמלים חזקים ומודעות עצמית ביקורתית. מהתחזות בתחפושות מול המצלמה ועד להפניית מראות לקהל, היא הופכת את הכפילות וההשתקפות למטאפורות לפער הקלוש בין ראייה סובייקטיבית לאובייקטיבית, ואובדן זהויות מקובעות.

לאורך הקריירה שלה, היא שיתפה פעולה עם פיטר קמפוס וריצ'רד סרה, הפרפורמר ראגני האס והמוזיקאים אלווין קוראן וג'ייסון מורן.

קורסי ציור נס ציונה: ג'ואן ג'ונאס, "הקו"

15. מונה חאטום

מונה חאטום נולדה למשפחה פלסטינית בביירות, לבנון, בשנת 1952, ומתגוררת בלונדון מאז 1975. היא משלבת שירה ופוליטיקה ומשתמשת במדיומים אמנותיים שונים הכוללים מיצג, מיצבים, פיסול, וידאו, צילום ורישום.

חאטום החלה בשנות ה-80, ביצירות וידאו ופרפורמנס מרהיב שחקרו את גוף האדם בדרכים מעמיקות. עם זאת, מתחילת שנות ה-90 ואילך, החלה האטום יותר ויותר ליצור מיצבים בקנה מידה גדול שנועדו להציף את הצופה במערבולת של רגשות סותרים הקושרים יופי ותשוקה לגועל וסלידה, ופחד עם קסם.

16. פיפן בר

פיפן בר יוצר אמנות ומשחקי וידאו אינטראקטיביים. הוא מזוהה עם המכון למשחקים דיגיטליים באוניברסיטת מלטה ועבד בעבר במרכז לחקר משחקי מחשב באוניברסיטת IT של קופנהגן. בר כתב את הספרים, "איך לשחק משחק וידאו" ו -"החומר ממנו משחקים עשויים".

17. ניקו ואסלרי

המיצבים של ניקו ואסלרי משלבים פיסול, רישום, מיצג , קולאז'ים, קטעי וידאו, אינטרנט, מוזיקה וקול. עבודתו חוקרת תרבות חזותית עכשווית- פוסט אינטרנטית והוא מופיע גם בלהקת הפאנק With Love. לעתים קרובות הוא ממזג את השניים על ידי החדרת סאונד לפסליו. הוא "שואב השראה מהקסם של טקסים, רוחניות וכתות".

18. פוסי ריוט

 Pussy Riot היא קולקטיב אמנות פאנק פמיניסטי רוסי שנוסד ב2011, ומונה כ-11 נשים ההופעות, המוזיקה והסרטונים שהן יוצרות מאופיינים במילים ופעולות פרובוקטיביות וטעונות פוליטית, מתוך תפיסה שכל אמנות המחאה צריכה להיות "נואשת, פתאומית ושמחה", פוסי ריוט האירה באומץ -את העוולות האכזריות שהמדינה הרוסית גורמת לאזרחיה באמצעות מאסר פוליטי, שרירותי. מעצרים, הוצאות להורג ללא משפט, הרעלות מסתוריות, מעקב אגרסיבי ואמצעים אחרים לדיכוי קולות ביקורתיים.

פוסי ריוט-פאנק פמיניסטי רוסי.