קִיבֶּרְנֶטִיקָה, סייבורג והמוח והגוף המורחב

המושג "מוח מורחב", שהוצע על ידי הפילוסופים אנדי קלארק ודיוויד צ'למרס, מאתגר את ההשקפות המסורתיות לגבי גבולות ההכרה. על פי התיאוריה שלהם, תהליכים קוגניטיביים ומצבים נפשיים יכולים להתרחב מעבר למוח ולגופו של הפרט, תוך שילוב כלים, טכנולוגיות והסביבה כמרכיבים אינטגרליים של יכולות החשיבה וההיגיון שלנו.

המוח המורחב הוא פיתוח לטיעון הישן שהכלים התהליכים והחומרים איתם אנו עובדים- קובעים את התוצאות שאנו נקבל, והם למעשה דרך לחשוב ובהיזון חוזר הם משנים את התהליך הקוגניטיבי ודפוסי החשיבה שלנו.  דוגמה לכך היא הדרך שבה העיר יצרה את רישום הפרפסקטיבה ותפיסת המרחב המודרנית.

התפיסה כממשק

דונלד הופמן מציג את החושים ומערכת התפיסה שלנו- דרכה אנו חווים את העולם כממשק מחשב -שלא רק שיש לו קשר חלקי למציאות- אלא שמטבעו הוא מסתיר את המציאות הערומה. כמו בסדרת הטלוויזיה וסטוורלד, או בדוגמה פשוטה יותר-שעון-אנחנו לא צריכים לראות את המנגנון וגלגלי השיניים, אנחנו צריכים רק את מה שמוצג על הצג, כל השאר לא רק שלא תורם אלא מזיק. 

"תפיסה (perception) היא תוצר של האבולוציה. מערכות התפיסה שלנו, כמו הגפיים והכבדים שלנו, עוצבו על ידי הברירה הטבעית... לפיכך, על אסטרטגיה תפיסתית המועדפת על ידי בחירה- עדיף לחשוב לא כחלון לאמת אלא כדומה לממשק Windows של מחשב. כשם שהצבע והצורה של אייקון עבור קובץ טקסט אינם כרוכים בכך שלקובץ הטקסט (הקוד) עצמו יש צבע או צורה, כך גם התפיסות שלנו לגבי מרחב-זמן ואובייקטים, אינן גוררות  שלמציאות האובייקטיבית יש מבנה של מרחב-זמן ואובייקטים. ממשק משמש אותנו להנחות פעולות שימושיות, לא להידמות לאמת. אכן, ממשק מסתיר את האמת; עבור מישהו שעורך מאמר או תמונה, לראות טרנזיסטורים וקושחה- הוא מכשול לא רלוונטי. לתפיסותו של ההומו ספינס, מרחב-זמן הוא שולחן העבודה ואובייקטים פיזיים הם הסמלים. התפיסות שלנו לגבי מרחב-זמן וחפצים עוצבו על ידי ברירה טבעית כדי להסתיר את האמת ולהנחות התנהגויות מסתגלות. תפיסה היא ממשק אדפטיבי." (The interface theory of perception)

 תיאוריית ההמוח המורחב 

קלארק וצ'אלמרס טוענים שאובייקטים פיזיים או מופשטים- בסביבה שלנו מתפקדים כחלק מהמוח שלנו, בדיוק כמו שעושים נוירונים וסינפסות. לדוגמה, ניתן לראות מחברת או סמארטפון, המשמשים לאחסון מידע כהרחבה של הזיכרון שלנו. מושג זה מושרש ברעיון שהמוח שלנו אינו מוגבל למוח הפיזי שלנו אלא מתרחב ומשתרע על פני סביבות פיזיות, חברתיות, מחשבתיות ורגשיות.

אנדי קלרק ודיויד צ'למרס ( -1988."Andy Clark and David Chalmers  "The Extended Mind)   מתארים את הרחבת המוח "כהחצנה אקטיבית, המבוססת על התפקיד הפעיל של הסביבה בהכוונת ושינוי תהליכים קוגניטיביים". הטיעון הוא שההפרדה בן מוח, גוף, וסביבה הינה מלאכותית, כיוון שחפצים חיצוניים משחקים תפקיד משמעותי בעזרה ל- ובשינוי התהליך הקוגניטיבי. המוח והסביבה פועלים כ"מערכת זוגית" הפועלת להשגת מטרות זהות. הניסוי המחשבתי שקלאק וצ'למרס מציעים הוא של חולה דמנציה הכותב לעצמו תזכורות במחברת ( או פתקים המודבקים על גבי חפצים). המחברת משמשת כסוג של זיכרון עבור החולה ומחליפה תפקוד מוחי שנפגע. במילים אחרות מוחו מתרחב אל המחברת וכולל אותה, כיוון שהיא באופן קבוע, יציב ומידי זמינה לחולה. המחברת אומרים צ'למרס וקלארק  הופכת  ל"איבר ביולוגי פגיע ("fragile biological limb or organ") שהחולה תלוי בו לתפקוד סביר. לתיאוריה זו השלכות משמעותיות על תחומים שונים, כולל מדע קוגניטיבי, אדריכלות ותכנון ערים, רשתות תקשורת ומבנים פוליטיים. המוח המורחב מציע שהסביבה שלנו, מהארכיטקטורה של הבית שלנו, הטכנולוגיות, החברה, והתרבות, יכולים וצריכים להיות מתוכננים כדי לתמוך ולשפר את התהליכים הקוגניטיביים והרגשיים שלנו. מחקרים בפסיכולוגיה סביבתית ובמדעי המוח מראים יותר ויותר כיצד הסביבה הפיזית משפיעה על התנהגות, מחשבות, רגשות ורווחה. על ידי הבנה ויישום של עקרונות התודעה המורחבת, אנו יכולים ליצור מרחבים המטפחים בריאות נפשית ויעילות קוגניטיבית.

הכרה מורחבת היא דרך חשיבה על אמנות, הוראת אמנות, פסיכותרפיה יצירתית ועל תהליכים נפשיים.  התפיסה טוענת שהחשיבה אינה נמצאת באופן אקסקלוסיבי במוח או אפילו לא רק בגוף אלא מתרחבת אל תוך העולם הפיזי, הנפשי והרגשי- הסובב אותנו. התזה מציעה שחלק מהחפצים בסביבה החיצונית יכולים להיות חלק מהתהליך הקוגניטיבי ולמעשה מתפקדים כשלוחה של המוח עצמו. דוגמאות לכך לא קשה להציג.  החל מכלים פשוטים ביותר כפיסת נייר ועט, חשבונייה ויומן, ועד למחשב ורשת האינטרנט- המשנים את כל הגישה שלנו לידע וזיכרון.

תודעה מורחבת וזהות

המוח המורחב מציג את האבולוציה של טכנולוגיות ונכתב לפני עליית הטלפון החכם והאינטרנט המשמשים באופן מובהק המשך של המוח שלנו והתלות שלנו בהם מוחלטת, לא רק בזיכרון וניווט אלא בעצם תפיסת והגדרת המציאות.   כ-פיסיכולוגים בתל אביב אנו חושבים על השפעת התפיסה  על הזהות האישית ועם הגדרת התודעה והאני.  הגדרת הזהות שלנו- היסטורית ותמיד כללה במובנים רבים את הסביבה שלנו. ראו. הבית-כזהות והגדרה עצמית. אך כאן אנו מדברים על שינוי האיזון בין הפנים והחוץ בצורה דרמטית, כאשר החוץ הופך פעיל יותר ואנו עושים מיקור חוץ של יותר ויותר פעילויות קוגניטיביות וריגשיות אל המציאות החיצונית. חשבו על הדרך שבה הרשתות החברתיות ועולם הפוסט אינטרנט מגדיר מחדש את הזהות שלנו, את דימוי הגוף שלנו, ואפילו את המציאות שלנו.

  אולי אם כך המפרסמים לא טועים כשהם מציגים לנו אייפון או רכב כחלק מהזהות שלנו.  אחד הניסויים  מעוררי המחשבה עליהם מדבר קלארק בראיון המצולם למטה, מדבר על האבחנות שלנו בין גוף והרגש, או בן גוף והכרה. בניסוי נמצא שלנשים שהוזרק להם בוטקס המקפיא את הבעות הפנים לקח זמן רב יותר להבין משפטים המבטאים  ביטויים רגשיים (עוד על הניסוי הזה).  אנחנו חושבים ומרגישים בעזרת הגוף שלנו כמו שיודע כל מי שעוסק טיפול פסיכולוגי בנפגעי טראומה, המערב מגע ותנועה- אבל גם דרך השתקפויות טכנולוגיות של הגוף שלנו, כמו שיודע ויודעת כל מי שעושה שימוש במדיה חברתית. 

קִיבֶּרְנֶטִיקָה

במובנים רבים רעיון המוח המורחב ניזון מהתפיסת הקִיבֶּרְנֶטִיקָה. מושג שטבע המתמטיקאי והמדען האמריקאי-יהודי נורברט וינר בשנות ה40 של המאה העשרים בספרו "קיברנטיקה, או חקר השליטה והתקשורת בבעל החיים ובמכונה". 

 הרעיון הבסיסי והפופולרי  של הקיברנטיקה (Cybernetics): הוא שניתן לשלב בני אדם ומכונות כדי ליצור מערכת יעילה הרבה יותר מהאדם כיום, מעין שלב חדש באבולציה- יצור פוסט אנושי.   הקברנטיקה נחשבת למקור הבינה המלאכותית ולמידת המכונה (וגם טכנולוגיות פסיכותרפויטיות כמו C.B.T). היא נולדה בהשראת התוצאות הטכנולוגיות של מלחמת העולם השנייה. פיתוח מערכות בקרה מכניות כגון מנגנוני סרוו ומערכות הכוונת ארטילריה, ופיתוח בו-זמנית של תיאוריה מתמטית של תקשורת (או מידע) מאת קלוד שאנון. בהשראת אלו, וינר ניסה לפתח תיאוריה כללית של יחסי ארגון ובקרה. 

תורת המידע, תורת הבקרה והנדסת מערכות בקרה,  נוצרו כחלק מהדיסיפלינה והתפתחו מאז לדיסציפלינות עצמאיות. מה שמייחד את הקיברנטיקה הוא הדגש שלה על שליטה ותקשורת לא רק במערכות מהונדסות ומלאכותיות, אלא גם במערכות טבעיות מפותחות כמו אורגניזמים וחברות, שקובעות את מטרותיהן (הופכות לסוכנים) במקום להיות נשלטות על ידי יוצריהן.
קיברנטיקה כתחום ספציפי צמחה מתוך סדרה של פגישות בין-תחומיות שנערכו בין השנים 1944 עד 1953, שהפגישו אינטלקטואלים ידועים לאחר המלחמה, כולל וינר, ג'ון פון נוימן, וורן מקולוך, קלוד שאנון, היינץ פון פורסטר, וו.רוס אשבי, גרגורי בייטסון ומרגרט מיד.  כשהיא נעה מההתמקדות המקורית שלה במכונות ובעלי חיים, הקיברנטיקה התרחבה במהירות והקיפה מחקרים בתחום המוח (למשל, בעבודתם של בייטסון ואשבי) ומערכות חברתיות (למשל, הקיברנטיקה הניהולית של סטפורד בר), ובכך חזרה למקורות הפילוסופיה, אל ההתמקדות המקורית של אפלטון ביחסי השליטה בחברה.
אולי התרומה הבסיסית ביותר של הקיברנטיקה היא ההסבר שלה לתכליתיות, או התנהגות מכוונת מטרה, מאפיין חיוני של הנפש והחיים, במונחים של שליטה ומידע. לולאות בקרה של משובים המנסות להשיג ולשמור על הכוונה למטרה, נתפסו כמודלים בסיסיים לאוטונומיה האופיינית לאורגניזמים: התנהגותם של אורגנזמים על אף שהיא תכליתית, אינה נקבעת רק על ידי השפעות סביבתיות או תהליכים דינמיים פנימיים. אורגנזמים, חברות וטכנולוגיות הם במובן מסוים "שחקנים עצמאיים (סוכנים)" עם "רצון חופשי". לפיכך הקיברנטיקה חזתה את הקונפלקטים העכשווים שמעמידה בפנינו התפתחות ה-AI. עם המחקר של קווי הדמיון בין מערכות טכנולוגיות וביולוגיות התפתחה התפיסה של מערכות דיגיטליות ממוחשבות- כמודל של המוח, ושל המידע כ"נפש" הנמצאת ב"גוף" המכונה.

הטכנולוגיה העכשווית  

המושג טכנולוגיה עכשווית הוא היעדר. ברגע שכתבת אותו הוא עוסק בעבר ולא בהווה. ההתפתחות המהירה של טכנולוגיות, למשל בתחום הבינה המלאכותית, הופכת את הניסיון לתאר אותם מגוחך. כל התפתחות משנה  לחלוטין את הפרספקטיבה על גבולות הטכנולוגיה. 

התקדמות טכנולוגיות הבינה המלאכותית (AI), ה-AR (מציאות רבודה)  וה-VR (מציאות מדומה)- מרחיבות עוד יותר את היקף תיאוריית התודעה המורחבת. ניתן לראות אותן כהרחבה של המוח האנושי, שלא רק משפרת את היכולות הקוגניטיביות שלנו אלא גם מספקת דרכים חדשות שבהן המוח שלנו יכול לפעול ולתקשר עם העולם. לדוגמה, ניתן לראות במערכות בינה מלאכותית כמו אלגוריתמים לייצור תמונות כהרחבות של התהליכים היצירתיים שלנו, תוך שימוש בקלט אנושי כדי לכוון התנהגות ולהפיק פלטים חדשים.

.סטארט אפ בשם YOV שפיתח ג'סטין הריסון ב 2019 כדרך להתמודד עם מות אמו הצפוי- מציע את הרחבת התודעה הדיגיטלית כדרך להתגבר על אבל ואובדן. דף הבית של החברה מציג אותה כך -YOV היא מערכת תקשורת דיגיטלית בעלת פטנט מלא המשתמשת בבינה מלאכותית ולמידת מכונה כדי למפות ולשחזר את דינמיקת היחסים בינך לבין יקירך באמצעות שיחה - מה שמאפשר תקשורת אותנטית עימו עם פטירתו.

. ב2017 אילון מאסק הקים את נוירָלינק (Neuralink)- מטרתה המוצהרת של החברה היא חיבור המוח לממשקים חיצוניים ובאופן ספציפי לבינה מלאכותית כדי להרחיב את יכולותיו. הטכנולוגיה  על פי מאסק תעשה על ידי השתלת אלקטרודות במוח

. רעיונות של חיבור המוח והעברת הידע והתודעה האנושית האינדיבידואלית לממשקי מחשב שונים- כדרך לחיות חיי נצח נשמעים שוב ושוב על ידי עתידנים כריי קורצוויל ואחרים. 

מניפסט הסייבורג

"מניפסט למען הסייבורג: מדע, טכנולוגיה ופמיניזם סוציאליסטי בשנות המאה העשרים המאוחרות"  פורסם על ידי דונה הראווי ב1985.

"חילול השם שלי, היא דמותו של הסייבורג." כותבת הראווי.

מושג הסייבורג מייצג דחייה של גבולות נוקשים, בעיקר אלה המפרידים בין "אדם" ל"חיה" ו"אדם" ל"מכונה". "הסייבורג לא חולם על קהילה במודל של המשפחה האורגנית, הפעם בלי הפרויקט האדיפלי. הסייבורג לא היה מזהה את גן העדן; הוא לא עשוי מבוץ ואינו יכול לחלום לחזור לעפר."

הראווי משתמשת במושג סייבורג כדי לייצג את הפלסטיות והנזיליות של הזהות ולהדגיש את המגבלות של זהויות חברתיות כפויות; ה"מניפסט" נחשב לאבן דרך מרכזית בהתפתחות התיאוריה הפוסט-הומניסטית הפמיניסטית.

הרווי מתחילה את ה"מניפסט" בהסבר של שלוש קריסות גבולות מאז המאה ה-20 שאפשרו את מיתוס הסייבורג ההיברידי : אלה שבין אדם לחיה, חיה-אדם ומכונה, ופיזי ולא-פיזי. האבולוציה, לטענתה, טשטשה את הגבול בין אדם לחיה; מכונות מהמאה ה-20 טשטשו את הגבול בין טבעי למלאכותי; ומיקרו-אלקטרוניקה והאי-נראות הפוליטית של סייבורגים, טשטשו את קווי הגשמיות.

היצירה של הרווי היא גישה חדשנית לבחינת הפער בין תרבות לטבע. היא מציגה את הפוטנציאל של אונטולוגיה חדשה לחלוטין של הכלאה של טבע ותרבות באמצעות הסייבורג, שילוב של מכונה ואורגניזם. הסייבורגים של האראווי הם שילוב של דמיון ומציאות חומרית. הסייבורג הוא דואליזם, בניגוד לדיכוטומיה; יש ערך בטישטוש  הגבולות של קטגוריות מוגבלות. הצורך בפער בין תרבות לטבע כבר אינו רלוונטי, והסייבורג עולה מתוך המיזוג הזה.

השלכות על פסיכולוגיה ופסיכותרפיה 

"בעידן זה של מחשבי DNA ואינטליגנציה מלאכותית, המידע הופך לחסר גוף, וה"גופים" שפעם נשאו אותו הופכים וירטואליים. בעוד שחלקנו מתפעלים מהשינויים הללו, ורואים בעיני רוחנו תודעה שהורדה למחשב או בני אדם "המוקרנים" ממקום למקום, בסגנון מסע בין כוכבים, באחרים אוחזת אימה קיומית".-(Posthuman

 .(Virtual Bodies in Cybernetics, Literature, and Informatics. N. Katherine Hayles

אי אפשר להמעיט בהערכת המהפכה שמייצגת הרחבת התודעה, הגוף והמוח אל אובייקטים חיצוניים או טכנולוגיות חיצוניות. סביר שאנו עומדים בפני מהפכה גדולה יותר מהמהפכה התעשייתית או המהפכה החקלאית. יש מדענים והוגים רבים הרואים בה את קץ האנושות, כפי שאנו מכירים אותה ומציירים עתיד דיסטופי שבו האדם יהיה בשליטת המכונות. אחרים כמו ליקלידר מדברים על סימביוזה בין אדם למכונה. נדמה לי כפסיכולוג בתל אביב, שאנו בתהליך שינוי של עצם הגדרות האנושיות. עלינו להגדיר מחדש מהי יצירתיות? מהי חשיבה? מהי תודעה?, מהי מציאות?, מהי אמנות? ומהו אדם?.
 ההשלכות על הפסיכותרפיה והפסיכולוגיה- הן לא פחות משינוי פרדיגמה קיצוני. הפסיכולוגיה האנושית הוגדרה דרך הגוף, גבולות הגוף, התהליכים הביולוגים ותפיסת המציאות כאוביקטיבית (אליה האדם צריך להסתגל). פרויד מבסס את הפסיכואנליזה על דחפים גופניים. "הסומה" היא מרכיב מרכזי גם בפסיכולוגיה המודרנית. ראו הפסיכולוגיה של הרגשות. התפיסות העכשוויות רואות את החושים והחוויה הגופנית כפרשנות מוחית, כסוג של סיפור או נרטיב שהמוח שלנו יוצר כדי לקדם חיזוי של תוצאות הפעולה שלנו, שיש לו קשר חלקי בלבד למציאות-פנימית או חיצונית.  עלינו לנסח מחדש את האקסיומות הנפשיות שלנו ולחשוב מחדש על מהות ה"נורמליות", המחלה והסטיה, על ההגדרות של זהות ורציפות הזהות-אנחנו צריכים ליצור פסיכולוגיה ופסיכותרפיה חדשות.

האדם כיצירה מורכבת .קורס פיסול-יציקה בבטון ואפוקסי- סדנת אפוקסי

התמקדות מוגברת במערכות יחסים: 

אני חושב על פסיכותרפיה ופעולה יצירתית כסוג של דיאלוג, הצמד היצירתי,  הדיאלוג הבין אישי והדיאלוג הפנימי.  התפיסה שמציג אוגדן ב"שלישי האנליטי" -מדברת על הרחבה של התהליך הקוגניטיבי והכרתי אל מחוץ לגבולות הפיזיים של שני האינדיבידואלים המשתתפים -המטפל והמטופל, אל יצירת זהות שלישית חדשה במפגש הטיפולי. זהות שהיא דבר מה חדש שהוא  יותר מסך חלקיו. זהות זו משפיעה בתורה על הזהות האישית של המשתתפים. ראו הצמד היצירתי כדיאלוג פנימי.     

תפיסות המרחיבות את הגוף, המוח והתודעה מדגישות את תפקידם של היחסים מעבר ליחסים האנושיים המוגבלים למרחב ולזמן. הטכנולוגיה מאפשרת לנו חיים במרחבים שאינם מוגבלים דרך הסופיות הפיזיקלית שלנו. קארן מישל בארד היא תאורטיקאית ופיזיקאית פמיניסטית אמריקאית, הידועה במיוחד בתיאוריית הריאליזם הסוכני שלה (agential realism). הריאליזם הסוכני הוא בו-זמנית אפיסטמולוגיה, אונטולוגיה ואתיקה חדשות.  הוא מציע תפיסה של העולם בכללותו ולא כמורכב מתחומים טבעיים וחברתיים נפרדים. נקודת המוצא לניתוח של ברד היא המסגרת הפילוסופית של פיסיקאי הקוונטים- נילס בוהר. בארד מרחיבה ומשנה חלקית את השקפותיו הפילוסופיות של בוהר לאור מחקרים עכשוויים בפיזיקה, לימודי מדע ופילוסופיה של המדע, כמו גם תיאוריות פמיניסטיות, פוסט-סטרוקטורליסטיות ותאוריות חברתיות ביקורתיות אחרות. תוך כדי כך היא משחזרת באופן משמעותי הבנות של מרחב, זמן, חומר, סיבתיות, סוכנות, סובייקטיביות ואובייקטיביות.  היקום של בראד כולל תופעות, שהן "אי-הפרדה אונטולוגית של סוכנויות -פועלות". האינטראקציה היא הגרעין של הבניה הפיזית של העולם, ומציבה אתגר בפני המטאפיזיקה האינדיבידואליסטית. אחד המושגים המרכזיים בתאוריה שלה הוא intelgelment -שזירה (קוונטית), הכול כרוך בכול, הכול בדיאלוג עם הכול, הכול יוצר את הכול שוב ושוב. 

שילוב של טכנולוגיה בטיפול:

 מתוך הכרה בכך שהמוח שלנו מתרחב לטכנולוגיות בהן אנו משתמשים, יש פוטנציאל לשילוב כלים ופלטפורמות דיגיטליות בצורה יעילה יותר בטיפול. זה יכול לכלול פסיכולוג אונליין , אפליקציות לניהול בריאות הנפש ואפילו טיפולים בעזרת בינה מלאכותית. אנחנו רק מתחילים לגרד את פני השטח  של האפשרויות של שימוש במציאות מדומה (שהיא למעשה עוד מציאות) בטיפולים בפוסט טראומה ואפילו בהגברת ההשפעה של תרופות. היכולת להשפיע ישירות על המוח מתחילה בנוירופידבק על סוגיו ממשיכה בגרייה מוחית (tDCS) וגרייה מגנטית (TES) , ‏  שהראו תוצאות מבטיחות בטיפול בדיכאון, ומגוון מצבים נפשיים אחרים וימשיך באלקטורודות ישירות במוח שיאפשרו ויסות רגשי על פי הזמנה. גם סמים משנה תודעה כפילוסיבין, קטמין ו-MDMA-מקבלים מקום מכובד בהתפתחות הטיפול הנפשי. 

.

אשר-חוגי אמנות-המוח והתודעה המתרחבים מעבר לגבולות בגוף