אומנות שוב אומנות שוב אומנות עוזי וויל על המינגווי

נולדתי פעמיים. פעם בבית חולים כמו כולם, והפעם השנייה - זו שאני זוכר טיפה יותר טוב - היתה בגיל 12. כשאחזתי לראשונה בידי את "סיפורי ניק אדמס". זה היה חופש גדול, גמרתי לקרוא כבר את כל הספרים בספרייתו הגדולה של אבי, שהיתה יותר גדולה ויותר אקלקטית מהספריה העירונית ביד אליהו. ואז הוא הושיט לי ספר קטן בכריכה רכה, ואמר: קח, נסה את זה.

אבא, אמרתי, זה באנגלית.

תנסה, הוא אמר, זה המינגוויי, אתה תאהב אותו.

הסיפור הראשון שקראתי היה "הרוצחים". לא ידעתי אז שהוא פחות או יותר הסיפור הקצר המפורסם ביותר בעולם. ובאותו רגע נולדתי. ניצת המשהו הזה, שגורם לך לרצות לחזור שוב ושוב אל אותו רגע. לרצות להיות האדם שהיית, ברגע הזה. ככה, אמרתי לעצמי, אבל בדיוק: ככה לראות. ככה לכתוב. ככה להיות. גמרתי לקרוא את הסיפור, וידעתי מי אני: אחד שמתבונן היטב במה שקורה מסביבו, ואז כותב מה שראה.

אז קשה לי לכתוב על ניק אדמס, כי זה כמו לכתוב על רגע הולדתך. 
2. לא ידעתי שמעולם לא נכתב ספר כזה, "סיפורי ניק אדמס". זה היה ההמינגוויי הראשון שקראתי, ולא היה לי מושג שהספר הזה ראה אור הרבה אחרי מותו. שהוא מורכב, למעשה, מאוסף של סיפורים שהופיעו במשך שנים רבות, בתוך ספרים שונים. חלקם לא פורסמו כלל, עד שהקובץ הזה כונס.

מה שעשתה האסופה המופלאה הזאת, זה לסדר בפעם הראשונה את כל סיפורי ניק אדמס בסדר כרונולוגי. לא בסדר בו נכתבו, אלא לפי גילו של הגיבור בכל סיפור. כך נפרשים תולדות חייו של ניק, מאז היותו ילד בן עשר, הלומד לדוג ולצוד ולהתאהב בילדות אינדיאניות ביערות מישיגן; דרך מוראות שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה; ועד להיותו סופר מהורהר בגיל העמידה, שנוהג במכונית דרך אותם יערות בהם התרוצץ יחף כילד, בנו הקטן יושב לצדו, והוא מוצף בזיכרונות ילדותו התמימה שלא תשוב.

אבל כשקראתי את הספר הזה לראשונה, בילדותי שגם היא לא תשוב, חשבתי שכך הוא נכתב במקור. סיפור אחרי סיפור אחרי סיפור. ועולמי התהפך.

3. יש רגעים כאלה. רגעים בהם פיסות מציאות שאתה רגיל לראות כל ימי חייך, מסתדרות לפתע בשורה קוסמית נדירה. והחוטים הסודיים המקשרים בין פיסות המציאות, אותם חוטי זהב-קינמון בלתי נראים, נגלים לפתע.

זה קרה לי כמה פעמים בחיים. כמעט תמיד, לרגע חטוף. פעם אחת למשך שבוע שלם, ומהשבוע הזה כנראה לא אתאושש לעולם. אבל על השבוע ההוא איני רשאי לדבר. אני כן יכול לדבר על הפעם הראשונה שזה קרה לי. הפעם הראשונה שבה, בחטף, לרגע, המציאות הפכה למטא-מציאות. וזה היה כשקראתי את "סיפורי ניק אדמס".

4. אדם אינו מסוגל לכתוב כך. אינו מסוגל לברוא יצירה שגם מספרת סיפור חיים שלם, וגם יורדת עד כדי כך לפרטים העדינים, הדקיקים ביותר. זה לא אומר שאדם אינו צריך לנסות.

ברור שצריך.

אם יש משמעות כלשהי לעבודה האמנותית, היא בדיוק בניסיון לעשות את הדבר הזה: לספר את סיפורו של הפרט הבודד, על ייחודו וחד פעמיותו - וגם להשמיע את הסימפוניה הקוסמית שמייצרים כל הפרטים כולם.

אבל יש גבול כמה אפשר. והגבול הזה הוא אנושי. אי אפשר לעשות זום-אין, וזום-אאוט, באותו זמן. אי אפשר.

אבל זה בדיוק מה שהמינגוויי עשה. איך?

5. בפניו של כל יוצר עומדות תמיד שתי אפשרויות: או שנטיית הלב שלך היא לספר סיפור; או, שמה שמושך אותך זה לבדוק מה בדיוק קרה שם, ברגע ההוא, כשהאשה בשמלה הכחולה עברה בדשא, וקרן השמש הבודדה האירה עליה כך, ולא אחרת.

או הסיפור הגדול, או הפרטים הקטנים. לאחד מהם אתה נמשך בכוח שאין לעמוד בפניו. ואז, אם אתה חכם, אתה יודע שעליך להשלים את חסרונך. במאמץ, בכוונת מכוון, בסבלנות, באומץ. לעבוד ולהשלים. את מה שחסר בסיפור.

אם סיפרת סיפור גדול, עליך להיכנס פנימה ולהתחיל למלא את הפרטים הקטנים; ואם יש לך ביד הרבה פיסות קטנות של מציאות, אתה אורג אותן לכלל סיפור גדול.

ולעתים, אם אכן יש לך סבלנות ואומץ, אתה הולך בשני הכיוונים בו זמנית. שוב ושוב. עד שהדבר שאותו כתבת נראה כדבר אחד. התפרים נהיים כה קטנים ועדינים, שכבר אינם מורגשים.

אבל תמיד, תמיד, במקום שבו אתה דובר אמת - חסר לך משהו. ואת המשהו הזה אתה צריך להמציא, להשלים, בעבודה קשה. או את הסיפור הגדול, או את הפרטים הקטנים. אחד משניהם תצטרך להמציא. כי אתה לא בורא העולם. אתה רק מחקה אותו, בעבודה קשה.

6. אבל איכשהו, באסופת הסיפורים המופלאה הזאת, שני הדברים קורים בבת אחת. (לימוד ציור בת ים, חוג ציור בת ים)

המינגוויי כתב 23 סיפורים קצרים על עצמו. או על ניק אדמס, אם תרצו. והסיפורים האלה נאספו אחרי מותו. וסודרו. והם מוגשים לפניכם עכשיו כמו שהם: פיסות חיים, שמצטרפות לסימפוניה אחת גדולה.

כמו תמונות הענק הללו באינטרנט, שמאפשרות לך לראות את חצי העיר בוסטון, וגם להיכנס לרזולוציה של פרח על שולחן בתוך דירה אחת.

7. כשקראתי אותו לראשונה, בילדותי, לא ידעתי שהספר לא נכתב כך. וחשבתי אז, ועדיין אני חושב היום, שזו הדרך הטובה ביותר לכתוב: להתבונן במשהו עד שהוא חי לחלוטין, זוהר וברור לחלוטין, ואז לכתוב אותו. ורק אותו. ואז להתבונן בדבר הבא, ולחזור על הפעולה. ולאט לאט הכל יצטרף ליצירת אמנות אחת גדולה. לא ידעתי שהמינגווי לא התכוון ליצירת אמנות אחת גדולה. ושבגלל זה, כנראה, היא היתה יותר גדולה אפילו ממנו.

זה לא ספר של המינגוויי. זה שיתוף פעולה. בין הסופר, לבין חייו של הסופר.

8. למשל: חשבתי, אז כשהייתי ילד, שזה ממש נפלא שהספר סוקר את תולדות חייו של אדם, אבל לא נוגע אף פעם בנקודות ה"חשובות". שאותם רגעים שתמיד נחשבים כרגעי "המפנה", הרגעים שבהם קרה משהו "חשוב" - כל אלה אינם מוזכרים בספר הזה.

חשבתי שזה פשוט רומן המסופר על ידי סיפורים קצרים. ואיזה דבר נפלא זה, רומן בסיפורים קצרים. כאלה שנותנים את התמונה הגדולה, אבל רק באמצעות הרגעים הקטנים, הנסתרים. הרגעים החשובים באמת. לא אלה שנראים חשובים.

עד היום אני חושב ככה. אבל לא יצא לי לכתוב את הרומן בסיפורים שהחלטתי שאכתוב, כשהייתי ילד. כשכבר הייתי מוכן לכך, קרו דברים בחיי שמנעו ממני. ועדיין מונעים ממני. כמובן. כך זה תמיד. כשאתה רוצה לעשות משהו טוב באמת, יבוא כוח נגדי שינסה למנוע ממך.

9. לא כתוב שם, למשל, על נישואיו הראשונים של ניק. בסיפור אחד הוא עומד להינשא, ובסיפור שלאחריו, אשתו כבר איננה. מה יש לומר יותר על שבריריותה של אהבה.

כל האמירות הגדולות נמצאות כאן בין הסיפורים. בדברים שאינם נאמרים. בין סיפור לסיפור יש כל כך הרבה שלא נאמר. שלא צריך להיאמר. אבל הסיפורים עצמם בוהקים באור האמת, כך שאין לך ברירה אלא להשלים בדמיונך, בכוחות נפשך, את מה שלא נאמר. וההשלמה הזאת, היא שהופכת את הקריאה בסיפורי ניק אדמס לכל כך, כל כך אחרת. כי לכאורה זהו רומן על חייו של אדם, מילדות לבגרות. אבל בניגוד לכל רומן שנכתב אי פעם, הוא מספר את הנקודות שלפני ואחרי "הנקודות החשובות". הוא לא מספר לך מה קרה לניק ולאשתו. את זה אתה משלים לבד.

כאילו הוא אומר: מה זה משנה מה בדיוק קרה? הרי זו בדיוק עריצותה של "העלילה". עזוב את "העלילה". בוא ואספר לך על רגע אחד בבית מלון, שנה אחרי שמתה האהבה.

וכמובן, ברגע שיודעים על אהבה שמתה, אבל לא יודעים בדיוק איך - זו הופכת להיות כל אהבה שמתה. זו הופכת להיות האהבה שלך.

10. אם אתה נותן בו אמון, אתה זוכה לחוויה הנדירה ביותר שספר יכול להעניק. והחוויה הזאת איננה "סיפור טוב", ואיננה "האמת", ואיננה "אמירה". החוויה הטובה ביותר שסיפור יכול להעניק, היא לתת לך רגע של התבוננות אמיתית בחייך שלך. היעלמותה של אשתו של ניק מתוך הסיפור, הופכת להיות - דווקא משום שלא מדברים עליה - להיעלמות כל הדברים בעולם. לעצם יכולתם של דברים להיעלם. ולכן, מאפשרת לך להתבונן בעצמך, ולדעת שגם אתה הולך ונעלם.

11. זה הספר החמקמק ביותר, והפשוט ביותר שקראתי אי פעם. מה שהוא כותב, הוא כותב בהיר ופשוט. מה שהוא לא כותב - שובר את לבך.

12. כתיבה.

אני חושב שלמדתי מהספר הזה, הספר שמעולם לא נכתב כספר, יותר משלמדתי מכל ספר אחר על מלאכת הכתיבה. על האומץ שדרוש בכתיבה. על איך שכתיבה יכולה לגלות סודות שלא ידעת כלל על קיומם בנפשך.

מהו אומץ בכתיבה?

להרשות לעצמך להגיע למקום שבו, אם תשים את המלה הלא נכונה על הדף, תחוש בחילה. זו הדרך היחידה שאני מכיר לכתוב באמת. חוץ מאלכוהול, ואלכוהול נותן לך עשר דקות של שחרור, שאחריהן הכל נהיה עמום, ואינך יכול לראות מה קורה שם באמת, ואז אתה נהיה סנטימנטלי.

אבל מצאתי שאני יכול להביא את עצמי למצב של כמעט בחילה. שבו, אם אשים את המלה הנכונה על הדף, אחוש הקלה. ואם אשים את המלה הלא נכונה, ארגיש בחילה אמיתית, עד כדי כך שאם לא אעיף את המלה הזאת ואמצא את הנכונה ואשים אותה במקומה על הדף, אני עלול להקיא. למדתי את זה מניק אדמס. למה? כי אחרי שקראתי את הספר הזה, נכנסתי לזמן מה למצב שבו כמעט כל מלה שכתבתי היתה מכניסה אותי לבחילה. ואז התחילו לבוא המלים הנכונות.

13. זמן.

כילד, קראתי על ניק הילד, ועל ניק הגבר הצעיר, ועל ניק האב המבוגר. עברו שנים. עכשיו אני מבוגר. ואני קורא שוב על ניק הילד. על מי אני קורא, על ניק או על עצמי? מי האיש בן הארבעים? הסופר ניק אדמס, הסופר המינגוויי, או האיש שהיה פעם סופר, שכותב את ההקדמה הזאת?

מי ראה יותר טוב? עוזי בן ה-12, או עוזי בן ה-45?

לא יודע.

14. פערים.

ברגע שאתה כותב על משהו, אתה יוצר מסביבו הילה של כל הדברים שכמעט נאמרו. וההילה הזאת חודרת ללבו של הקורא. מה שלא נאמר, הוא שמגיע ללב הקורא. לא מה שנאמר. זה ההבדל בין אמנות לבין חוכמה. חוכמה היא הדברים הנאמרים. אמנות היא כל הדברים שלא נאמרו. כל מה שלא נכנס לתוך המלים. או התמונה. או המנגינה.

הרי ברור שאם יש דבר אחד משותף לך ולקורא, הוא כל הדברים שלא נאמרו. מה שנאמר הוא בדיוק מה שמבדיל ביניכם.

זאת למדתי: המלים שאתה כותב הן רק כלי למלים שלא נכתבו. ולכן, ככל שתדייק יותר במה שאתה אומר, כך מה שלא אמרת יהיה מורגש יותר. קרוב יותר לזווית העין. קרוב יותר להתגלות.

15. כיצד יש לקרוא את הספר הזה?

כמו שהוא נכתב. כלומר: כאילו אתה שם.

16. הספרות העברית עוברת תהפוכות רבות בעשור האחרון. מעולם לא היתה דוברת אמת במיוחד. תמיד היה חשוב לה יותר לייצר נראטיב. ציוני, או פוסט ציוני, או ניאו ציוני. הנראטיב היה חשוב יותר מהאדם. להוציא סופרים בודדים, וספרים בודדים.

תמיד היה דחוף לה יותר לספר סיפור, לגרום לקורא (ומן הסתם לכותב) להרגיש שיש לנו מדינה, לעזאזל, עם עבר, והווה, ועתיד, ותזה, וזה בסדר, אנחנו אמיתיים - עובדה, יש לנו סיפור!

אבל לרוב, הספרות הישראלית היא אסקפיסטית. היא מחפשת לספר סיפורים, כתחליף להתבוננות. בעצמך, באנשים שמסביבך, באור מחוץ לחלונך, בחייך.

הספר הזה, באופן מוזר, גרם לי להרגיש יותר ישראלי מרוב הספרים שקראתי בעברית. לא כי הוא קשור איכשהו ל"ישראליות". הוא לא. אלא כי הוא בדיוק כל הדברים שה"ישראליות" נוטה להשתיק. הוא ניסיון של אדם שראה משהו, לתאר את הדברים שראה, בפשטות.

ובגלל שחוויה אמנותית עובדת על חיקוי, מי שקורא אותו יתחיל להתבונן בעצמו. בפשטות. בלי תזות. בלי סיפורים מוכנים מראש.

דברים מופלאים קורים כשאתה מביט בחייך בכנות. אני לא חושב שיש משהו שישראל, העם, המדינה, האדם הישראלי, זקוק לו יותר מאשר להתבונן במציאות שסביבו, בעיניים חדשות. בשקט. בתבונה. בלי פתק מאמא, בלי סיפורי גבורה מאבא, בלי טוקבקים, בלי ההכרח לספר סיפור. בלי התחייבות כלשהי לנראטיב. רק זה: מה היה שם. מי היה שם. מה הוא אמר. מה נשאר אחרי שהוא הלך.

כמו כוס מים צוננים אחרי שנים על גבי שנים של מיצים ממותקים.

17. אמת ושקר.

אמת, זה כשאדם מחליט לשים לב. ומתבונן. וכותב את מה שראה. שקר זה להגיד על זה משהו, למשל להגיד ש -*

 


פאקו איבנז שר פבלו נרודה
 

אט אט גווע...
מי שלא נוסע,
מי שלא קורא,
מי שלא שומע מוסיקה,
מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו.



אט אט גווע...
זה שהורס את האהבה לעצמו
זה שדוחה עזרה מושטת



אט אט גווע זה...
המשועבד להרגליו,
החוזר יום יום לאותם המסלולים.



אט אט גווע...,
זה שלא מחליף את המותג
שלא מחליף את צבע הלבוש,
שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר.



אט אט גווע...
זה שמתחמק ממערבולת החושים
המונע מעצמו תשוקות,
המחזירות את ברק העיניים
ומשקמות את הלב ההרוס.



אט אט גווע...
זה שלא מסובב את ההגה
כאשר הוא לא מאושר
מעבודתו, ממעשיו, מאהבתו...



אט אט גווע...
זה שלא מסכן את הודאי
או הלא ודאי,
בכדי ללכת אחרי חלום.



אט אט גווע...
זה שלא מרשה לעצמו
אפילו פעם בחיים
לברוח מהעצות הנבונות.

 

©כל הזכויות שמורות - הסדנא לימודי אומנות ציור פיסול צילום עיצוב
לימודי אומנות | פיסול | ציור | צילום | עיצוב | אומנות שימושית | ימי כיף וגיבוש | עיצוב הבית