ג'ון סינגר סרג'נט - צייר

הצייר האמריקאי ג'ון סינגר סרג'נט (1856-1925) היה מציירי הדיוקנאות המהוללים של זמנו. אחד מציוריו המפורסמים ביותר, "מאדאם X", תלוי ב"מטרופוליטן" של ניו יורק. הציור התפרסם בגין השערורייה שעורר בסלון בפאריס ב-1884, שערורייה שקשה להבינה כיום. מיניותו המופגנת, באופן העמידה של הגברת X, בעורה הלבן הבוהק ובכתפייה השמאלית החסרה, עוררה דרישה להסירו מן התערוכה. הקהל לא אהב את הציור, ומשפחתה של מאדאם X, שזהותה היתה ידועה, התכוונה לקחת את הציור עם תום התערוכה ולהשמידו. סרג'נט ניחש את הכוונה הזדונית וסילק את הציור בטרם תיסגר התערוכה. הוא לקח אותו עמו לבוסטון. הוא היה בן 28 כשצייר את הציור, שגובהו שני מטרים.

אבל הציור המפורסם ביותר של סרג'נט, התלוי כיום במוזיאון לאמנות בבוסטון, ציור מרובע כמעט, שגודלו בערך שני מטרים ועשרים סנטימטר על שני מטרים ו-22 סנטימטר, הוא דיוקן ארבע בנותיו של אדוארד דארלי בויט, צייר אמריקאי אף הוא. סרג'נט, בנו של מנתח עיניים מפילדלפיה שנדד עם משפחתו ברחבי אירופה, ביקר לראשונה בארצות הברית כשהיה בן עשרים. על ציורו "ארבע בנותיו של א"ד בויט" כתבה האוצרת הבכירה של המוזיאון לאמנות בבוסטון, אריקה א' הירשלר, את ספרה "בנותיו של סרג'נט - ביוגרפיה של ציור". ספר זה, קובע מבקר "ניו יורק טיימס", הוא הפגנת כוח אסתטית, פילוסופית ואישית.

לדברי אחד המבקרים יש בציור, או שמא בנערות המצוירות בו, משהו חידתי וטורדני, למרות לבושן השמרני, ואף שהן נראות מנומסות ומחונכות היטב, בניגוד עז לנערות של לואיזה מיי אלקוט, שספרה "נשים קטנות" כבש את קהל הקוראים באמריקה עשר שנים קודם שסרג'נט צייר את ציורו זה. יש עניין רב בקומפוזיציה של הציור, שבו יושבת הקטנה בבנות בקדמת הציור על שטיח עם בובתה, בנקודת חתך הזהב של הבד, בעוד הבת הגדולה ממנה עומדת בצדו השמאלי של הציור, ואפשר לשרטט ממנה אל הקטנה קו אלכסוני דמיוני. שתי הבנות הבוגרות עומדות הרחק מהן, כמעט באמצע החלק העליון של הריבוע, באופק הציור; אחת מהן נשענת אל אחד משני כדי חרסינה יפאניים יקרים וגבוהים, פניה נתונות בצל, והשנייה מביטה לפנים.

חוגי ציור בראשון לציון
היחסים הגיאומטריים של הצבת הנערות בחלל של מבואת הדירה מעניינים ביותר. הם יוצרים בראש וראשונה הפרדה וניכור. העבודה בצבע לבן, שהתחייבה מלבושן בסינרים הלבנים של ארבע הבנות, הציבה לצייר בעיה של טיפול באור, שעליה התגבר באופן מעניין ביותר. הסופר הנרי ג'יימס, שראה את הציור תלוי בסלון בפאריס, כתב שהציור מעורר השתאות. מבקר בן הזמן תיאר אותו כציור של "ארבע פינות וחלל". ואמנם, הנערות נמצאות בחלל המבואה הרחבה של בית משפחת בויט בלא שתתייחסנה זו אל זו, והן נראות כמי שנתלשו ממקום אחר והודבקו לציור, כמו הכד הגבוה שעליו נשענת הגבוהה שבהן, המפנה את פניה מן הצופה אל החדר האפלולי שמאחור, כמבקשת להתרחק מן האחות שלידה ומשתי הקטנות. הציור מטשטש את הגבול בין הז'אנר של ציור דיוקן לבין הז'אנר של ציור "פנים", בין קומפוזיציה צורנית מחושבת לבין רישום חפוז.

מוצאה של משפחת בויט בניו אינגלנד, אבל הבנות צוירו במבואה לדירתם הפריסאית, עומדות על סף לא ברור, כנתונות במקום שרירותי ולא יציב. אריקה הירשלר כתבה בספרה כי "מתמונה יחידה במינה זו, נפתח רומאן", וה"ביוגרפיה" שלה מתעדת כל פרט ופרט. סיפורה של משפחת בויט היה ראוי לעטו של הנרי ג'יימס, שהיה ידידו של האמן ושל בני משפחת בויט. הציור הוצג בסלון בפאריס ב-1883, שנה לפני שערוריית "מאדאם X". ברשימה ב"הארפר מגזין" כתב הנרי ג'יימס את שבחי הציור הזה וכך הביא לפרסומו של סרג'נט בארצות הברית. "מדהימה התחושה שהציור נותן לנו בדבר משחק הדדי של סודות מוטמעים, אינסטינקט וידע", כתב ג'יימס.

אבי הבנות היה עורך דין יפה תואר, שהיה תלוי בירושה הגדולה של אשתו כדי להתמיד בקריירה הצנועה שלו כאמן אקוורל ובחיי הנדודים של המשפחה, שלא נשארה אף פעם זמן רב בשום מקום, אף שהשתקעה כביכול בפאריס בסוף שנות השבעים של המאה ה-19. אמן של הבנות, המכונה איזה, שבתה את לבו של הנרי ג'יימס, שתיאר אותה כאשת חברה חסרת אחריות, חובבת מותרות, תמיד משועשעת ומשעשעת ונערה לנצח. גם סרג'נט העריץ אותה. הוא צייר דיוקן שלה והתרעם על שאי אפשר לצייר פנים של אשה שיהיו יפים כפי שהם באמת. הבנות לא דמו לה. "העלמות הלבנות הקטנות", כפי שג'יימס כינה אותן, "לא ניחנו בחיוניות זוהרת דיה".

כאשר חזרה המשפחה לבוסטון כדי להציג בחברה את בתם הבכורה פלורנס, התאכזבה האם מאוד. העלמה הושלכה אל החוג החברתי בלא הכנה, ונראה שהיתה חסרת חן, חסרת נימוסים וחסרת כישורי שיחה. "גברת בויט המסכנה", כתב הנרי ג'יימס לידיד משותף, "יש לה עניין בבנות כשם שיש לה עניין בפילים". גרוע מכך: "הפילים שלה גדלים וגדלים וכל הזמן היא לא גדלה, רק מזדקנת יותר ונעשית עצובה יותר ורחוקה יותר מן השנים המאושרות והצוחקות וחסרות האחריות שלה". אין ספק שג'יימס ידע על דבר הבן הבכור של המשפחה, שנסוג אל שתיקה אוטיסטית כשהיה בן שנתיים וחי הרחק ממשפחתו כל אותן "שנים צוחקות חסרות אחריות" במוסד במערב מסצ'וסטס.

מה עלה בגורל "העלמות הלבנות"? הן לא נישאו מעולם. הבכורה פלורנס שיחקה גולף והתגוררה עם בת דודתה, שהיתה מן הראשונות שסיימו את אוניברסיטת בוסטון בביולוגיה ולימדה את המקצוע בסימונס קולג'. לשנייה, ג'יין, בגלל בריאות גופנית ונפשית לקויה, נדרש טיפול מתמיד בדירתה בפאריס. שתי הצעירות, מרי לואיזה וג'וליה, עשו שנים רבות באירופה וחזרו בזקנתן לניו פורט; ג'וליה הביאה עמה מחברות ציור מלאות ציורים מקצועיים, ובכל זאת סירבה להיות ציירת מקצועית. הקשרים ההדוקים ביותר של הבנות היו עם חברי המשפחה. לבני בויט הנוודים לא היתה ארץ מלבד משפחתם. "העשירים הם אולי שונים ממך וממני", כתב סקוט פיצג'רלד, "אבל הילדים שלהם סובלים ככל האחרים מהורים מזניחים וחסרי אחריות, ומן הטראומה של עקירה משורש". אולי זו הסיבה לכך שציורו של סרג'נט מוליד רגשות כה מסוכסכים.

 
 

 

 

 



 

©כל הזכויות שמורות - הסדנא לימודי אומנות ציור פיסול צילום עיצוב
לימודי אומנות | פיסול | ציור | צילום | עיצוב | אומנות שימושית | ימי כיף וגיבוש | עיצוב הבית