אפילו לגמגם כמו שצריך אני לא יכול-ברגע שאני מחוייב לגמגם -יוצא לי דיבור רהוט, רהוט מידי, רהוט עד הגזמה.

שבת בבוקר, עוד כוס קפה (לא הכנסתי את החלב - בין כה עוד רגע –אשתה שוב...) עוד מעט אמשיך להתווכח אתך - על העילגות שבפיסול ובציור, שבעיני היא כל כך חשובה. על העילגות שלי .


האור אפור בחוץ, הדשא שחלק גדול כל כך ממנו הצהיב (מי שמציל את המצב זה העשבייה "השוטה" שיודעת להיות ירוקה גם עם מעט הגשם שירד, שיודעת לשמור על הירוק העמוק, ועל החיוניות של הצמיחה).

העשב מאחורי הבית כמעט בולע אותו. מגיע לגובה אדם, כשהכלב רץ ונובח שם הוא נעלם לגמרי –רוח רפאים מזיזה את העשב בתנועות נמרצות.

  .אחו ירוק משובץ בחרדליות צהובות. במבט מקרוב  הכול חי, מיליוני דבורים באורגיה של ריקודים מסובכים, כמעט גורם לך לרצות להפוך לכבש, ולהתנפל על העסיסיות הזו עם השיניים.


אני מאמין גדול בעילגות ובגמגום-באופן כללי , ובאופן ספציפי בלימוד, ועוד יותר ספציפי בלימוד ציור ופיסול (וגם במה שבתוך הסוגרים ומחוצה להם, ובמה שאנחנו מנפים מהחיים שלנו כדי לעשות אותם רהוטים, ומעוצבים מידי, ומתאימים לדימוי של מי (של מה) שאנו רוצים להיות).

 כי כמה שאני זוכר במקומות שבהם חייתי באמת, באותם מקומות שבאמת עשיתי בהם צעד החוצה מעצמי - הייתי עילג ומגמגם.

בעצם אני מזהה את אותו מצב של הסרת הגנות, של לימוד אמתי, של שינוי -דרך הגמגום והעילגות שמשתלטים עלי באותם רגעים (כאן זו ארץ בתולה, כאן אני לא יודע את החוקים, כאן אני שוב ילד).

ואולי זה לא מקרה שמשה –זה שהוביל את ישראל למולדת חדשה- היה מגמגם דגול-כבד פה ולשון.
 

כשאני רואה תלמיד רושם לידי - באופן מושלם מידי, ברור לי שהוא לא יוצר דבר מה חדש - אלא משחזר את עצמו.

אני מכיר את הקווים המושלמים-מדי-האלה. הם מחבקים את עצמם. אין להם סיכוי לצאת ולגעת במשהו חדש.

 אני מעדיף את אלה שממציאים מחדש את הקו-כאילו לא היו קווים בעולם לפני הרגע הזה; שנדמה שהם לא יודעים איך להחזיק בעיפרון - שנופלים אל תוך הדף נפילה כואבת. .

 פיקאסו אמר שבגיל 16 כבר צייר כמו רפאל, אבל חיים שלמים נדרשו כדי ללמוד לצייר כמו ילד.

ציור ורישום, ופיסול, וצילום (ריאליסטיים ולא ריאליסטיים), עוסקים באבחנות אודות המציאות(באופן מסוים האומנות משנה את המציאות או לפחות את הדרך שבה אנו חווים אותה)-הדבר הקשה ביותר אולי הוא לעשות את המציאות לחדשה, ללא מוכרת, ללא ידועה.

ועוד משהו: כשאתה מורה (גם לציור ולפיסול )- אתה נוצר את אותם רגעים שבהם תלמיד נותן בך מספיק אמון כדי לגמגם  ולהיות עילג לידך.

 

ש

 
 
ציור חוג רחובות  
ציור פסטלים,פחם שמן-אלה קורץ-עבודה בתהליך  
ציור לימוד  
ציור בתהליך עלידי אצבעות - זהבית כהן  
ציור באצבעות  
ציור באצבעות -אילנה צ'ריקר  

 

נקמת הילד המגמגם /רוני סומק
 
הַיּוֹם אֲנִי מְדַבֵּר לְזֵכֶר הַמִּלִּים שֶׁפַּעַם נִתְקְעוּ לִי
בַּפֶּה.
לְזֵכֶר גַּלְגַלֵּי הַשִּׁנַּיִם שֶׁפּוֹרְרוּ הֲבָרוֹת
מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן וְהֵרִיחוּ אֶת אֲבַק הַשְּׂרֵפוֹת
בָּרֶוַח בֵּין הַלֹּעַ לַשְּׂפָתַיִם הַחֲשׁוּכוֹת.
חָלַמְתִּי אָז לְהַבְרִיחַ אֶת הַמִּלִּים שֶׁנֶּאֶרְזוּ כִּסְחוֹרוֹת גְּנוּבוֹת
בְּמַחְסְנֵי הַפֶּה,
לִקְרֹעַ אֲרִיזוֹת הַקַּרְטוֹן וְלִשְׁלֹף אֶת 
צַעֲצוּעֵי האל"ף-בי"ת.
הַמּוֹרָה הָיְתָה מַנִּיחָה יָד עַל כְּתֵפִי וּמְסַפֶּרֶת שֶׁגַּם מֹשֶׁה
גִּמְגֵּם וּבְכָל זֹאת הִגִּיעַ לְהַר סִינַי.
הָהָר שֶׁלִּי הָיָה יַלְדָּה שֶׁיָּשְׁבָה
לְיָדִי בַּכִּתָּה, וְלֹא הָיְתָה לִי אֵשׁ בִּסְנֵה הַפֶּה
כְּדֵי לְהַבְעִיר, לְנֶגֶד עֵינֶיהָ,
אֶת הַמִּלִּים שֶׁנִּשְׂרְפוּ בְּאַהֲבָתִי אוֹתָהּ.
 
פיסול חוג  
ורדה כרמון, פיסול חימר , תחמוצות-צבע שמן  
פיסול קרמי  
שוב ורדה-פיסול חימר, צבע שמן  
 
נאום המלך-הנאום האחרון  
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   

 

 

 

 

 

 

 

 

©כל הזכויות שמורות - הסדנא לימודי אומנות ציור פיסול צילום עיצוב
לימודי אומנות | פיסול | ציור | צילום | עיצוב | אומנות שימושית | ימי כיף וגיבוש | עיצוב הבית