לפעמים אתה מסובב את הסרט של החיים שלך אחורה, לראות באיזו נקודה הם יכלו עוד לקבל תפנית אחרת.אותם רגעים ששינו לך את החיים לתמיד, אתה עוד לא ידעת את זה אז. אבל באותו רגע נעשתה פניה.

אתה אומר לעצמך אם הייתי עושה כאן משהו אחר,הייתי אומר כאן משהו אחר...

עיקמת מוט ברזל, אתה מנסה לישר אותו-אתה לוחץ על הקמט,במקום שהמוט יתישר-נוצרת עקמומיות חדשה,מין נגטיב מוגדל של הקמט הראשון. אתה לוחץ את המוט על שולחן, פתאום אתה שם לב שקצות המוט התעגלו. אתה מנסה למתוח אותו במלחציים. וכול מה שאתה מקבל זה, במקום מוט ישר מין תולעת מתפתלת.

עשית קו על נייר-אתה יכול למחוק אותו, יש מחק ,אבל מתברר לך שכל קו חדש שאתה עושה -מתיחס באיזו דרך מוזרה לקו המחוק. הקו המחוק פתאום הופך להיות הקו הכי חשוב ברישום שלך.

בטירונות שלי לפני הרבה שנים -היו שניים שלא הסכימו לרוץ.30 שניות פה, שלושים שם. הם עומדים.

 אחד היה עם שפם, אחד ג'ינגי מאשדוד ,

אני לא  זוכר  איך קראנו להם אז, פושעים, ארסים, דפרים . אני זוכר שהם איימו לחתוך מישהו שעמד לפניהם במקלחת. כולנו התרחקנו מהם. בסופו של דבר הם נכנסו לכלא ,והשתחררו- ככה שמענו- על פרופיל 21 מהצבא.כולנו נשמנו לרווחה, כשמצאנו את המיטות שלהם , צהריים אחד ריקות.כולנו ועוד פעם כולנו.זה המקום שנפרדתי מכולנו.למה אני רצתי, כשהם עמדו)חוגים לילדים רחובות.

גמרתי את הצבא קצין. השלושים שניות ההן לא יצאו לי מהורידים.את השנה האחרונה עשיתי תוך שימוש בבקבוק כסוף שהיה תקוע לי בכיס האחורי.אני לא גאה בעצמי על שום דבר-כל פעם שאמרו רוץ -רצתי,כשאמרו לירות- יריתי,כשהיה צריך לאסוף את התרמילים- אספתי.

לאהוד בנאי המוקדם יש שיר שהוא הברקה פיראית-"זו לא ההצגה שלנו", אני מת לפגוש את הגרוסמן משם.

הפסקתי לרוץ ,ירדתי מהעגלה. שנים עקמתי את המוט כדי לישר את הקמט ההוא,עשית המון בנגטיב,אבל המוט לא התישר,הוא המשיך להתעקם יותר ויותר.הרי אני לא אספר פה על הקמטים הקשים באמת, על השריטות שבגללן אמרתי ברגעים מסוימים בחיים:אני רוצה דף חדש, אני רוצה מוט חדש-בוא נפטר מזה,אי אפשר לישר את זה שוב לעולם .אז אני מספר על הצבא-זה פוטוגני.

מה קרה אחר כך-התאהבתי בנוירוזה שלי, התחלתי לאהוב מוטות עקומים ,פיגומים שבורים, בנינים נטושים, נשים מהסוג שיש כאן,מערכות יחסים רב שכבתית

.התחלתי לתעב קווים ישרים,הפכתי את זה לקריירה והתחלתי ללמד אנשים אחרים לתעב קווים ישרים.

זה בסדר אני חי בשלום עם עצמי עכשיו קצת יותר,וגם המטפל שלי מרוצה (אבל הוא עדיין -בעד-נגד להפסיק את הטיפול שמשלם לו את המשכנתה).

זה מקום טוב  כמו כל מקום אחר להגיד די.אני שונא שהסוף הופך לעניין.

חוגים לילדים רחובות

 

©כל הזכויות שמורות - הסדנא לימודי אומנות ציור פיסול צילום עיצוב
לימודי אומנות | פיסול | ציור | צילום | עיצוב | אומנות שימושית | ימי כיף וגיבוש | עיצוב הבית